הפלאה שבערכין עא

אז ברכי נפשי את ד' הללויה. ומשו"ה הוכרח בשמעתין לתת טעם על מניעת אמירת הלל לדורות ביו"ט אחרון של פסח. משום דאין חלוקין בקרבנותיהם. אבל המהרש"א לא הקשה רק על האחרונים שנתנו טעם על שאין אומרים גם עתה הלל ביו"ט אחרון של פסח. וסמכו עצמם על המדרש דאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים. דמשמע מלשון זה. דגם אחר שכבר טבעו ורשעים עוד אינם לא אמרינן הלל. וע"ז שפיר הקשה המהרש"א כאשר דעת לנבון נקל ונכון הוא בעז"ה ונסתלקה השגת הצל"ח מעל רבינו הגדול המהרש"א [עי' ילקוט פ' אמור רמז תרנ"ד מבואר להדיא כמ"ש]

גמ' ר"ח דאיקרי מועד כו' פי' רש"י דכתיב קרא עלי מועד. מבואר מזה דיום עיבור החודש היא דאיקרי מועד. וכן פי' רש"י להדיא בפסחים דף ע"ז ע"א. ובאו"ח סי' תקנ"ט נתנו האחרונים טעם על שאין אומרים בט"ב תחנון משום דט' באב איקרי מועד וצ"ע

גמ' לילה המקודש לחג כו' שאין מקודש לחג לא אמרינן. קשה הא בפסחים דף צ"ה ע"ב ממעטינן מקרא זה דאין אומרים הלל באכילת פסח שני. אבל בעשית פסח שני אמרינן הלל ואמרינן מ"ט. אב"א לילה קא ממעט יום לא קא ממעט. וא"כ היכא ממעטינן הכא יומא של ר"ח. אע"ג דאיקרי מועד דאינו טעון הלל. אח"ז מצאתי שכבר העיר בזה בט"א במגילה י"ד ע"א בד"ה יצ"מ ע"ש. ונראה דהך סוגיא אזלא לאידך ואב"א דאמרינן שם בפסחים. דמשמע דס"ל לאידך ואב"א דגם יום ממעטינן מהך קרא. ואולי מטעם זה אמרינן שם ואב"א דתירוץ הראשון לא יספיק ליישב רק הא דאמרינן הלל בעשיתו. אבל אכתי תיקשה דלפ"ז נימא נמי בר"ח הלל משו"ה אמר ואב"א אחרינא. ועי' יד מלאכי סי' ס"ג ע"ש

גמ' והרי יצ"מ כו' הקשה בצ"ק. דילמא חדא מתרי טעמי נקט. או ליל המקודש לחג או ניסא דא"י. משו"ה ביצ"מ אע"ג דהוי נס שבח"ל אמרינן מטעמא דמקודש לחג ע"ש שהניח בקושי' וכבר תירץ יפה קושי' זו בט"א מגילה י"ד. דהא דפריך מיצ"מ. היינו אהלל שאומרים בליל יו"ט ראשון של פסח דלאו משום לתא דרגל אמרינן לי' דהא בשאר רגלים א"א הלל בלילה אלא משום לתא דניסא הוא ע"ש והוא נכון. ועי' ברכי יוסף או"ח סי' תפ"ז מ"ש בזה ואין דבריו נראין כלל ע"ש

גמ' רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ד' כו' כתב בספר ער"ע עי' פסחים דף קי"ז ת"ר כו' ריה"ג אומר מרדכי ואסתר אמרוהו. וע"כ צ"ל כרב נחמן וקשה לרבא וצ"ע עכ"ל. וכבר ביאר על נכון בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ב ע"ש שהאריך בזה בדברים ברורים. וע"ש עוד שהעלה בישוב דעת הרמב"ם בפ"ג מה' מגילה ה"ו דנקט טעמא דרבנן ע"ש שדבריו נכונים. ובילקוט אסתר הגירסא רנב"י והוא תלמיד רבא עי' יד מלאכי סי' קס"ז ע"ש

גמ' ולר"נ דאמר קרייתה זו הלילא התניא. כבר נתעורר הצ"ק. דבמגילה י"ד פריך שם גם לרבא ע"ש. ויראה לי דיש נ"מ לדינא בין חילוף הסוגיות. דהנה. נראה בטעמא דסוגיין דלא פרכינן גם לרבא היינו משום דכל עיקר פירכא לרבא הוא רק מכח דיוקא. וכמו שפירש"י במגילה. מדאמר דלא אמרינן הלל דאכתי עבדי אחשורוש הוו הא לאו הכי אמרינן ע"ש. א"כ בפשוטו נוכל לומר דרבא עדיפא מיניה קאמר. דאפי' אם נאמר דהוכשרו כל הארצות לומר שירה מ"מ שירת הלל לא אמרינן. אבל לר"נ דאמר קרייתה זו הלילא שפיר פריך למ"ש המאירי שם במגילה. דלר"נ אם הי' במקום שאין לו מגילה. שקורא את ההלל שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה במקומו. ולטעמא דרבא אף מי שאין בידו מגילה אינו קורא את ההלל]. א"כ הקושי' חזקה התני' דלא הוכשרו כל הארצות לומר שירה [ובפשוטו אין לפרש דפריך מקריאת המגילה גופא היכא קרינן המגילה בח"ל דזה אין סברא כלל דיהיה קריאת המגילה כשירה ממש לענין זה דלא הוכשרו לקרות בח"ל. דחכמים לא אמרו רק דקריאתה הוא במקום שירה אבל לא שירה ממש וזה ברור]

ולזה דקדק בסוגיין ופריך ולר"נ דאמר קרייתה זו הלילא. להורות דמזה גופא קשי' לי' ולא מדיוקא. אבל במגילה דפריך שם גם לרבא. וע"כ דלא פריך רק מדיוקא. א"כ נוכל לומר דגם לר"נ אם לא הי' בידו מגילה דאינו קורא את ההלל דלא פלוג רבנן. וכמ"ש האחרונים באו"ח סי' תרצ"ג ועיקר פירכתו לר"נ הוא ג"כ מכח דיוקא כמו לרבא