הפלאה שבערכין סז

דר"א ב"א ס"ל של"ד ע"ש דמוכח מהא דמשני כשעשאו טרפה יעו"ש היטב דמוכח מזה דס"ל של"ד וע"ש בתוס' [ועי' יד מלאכי סי' ת"ס] א"כ לשיטתו בפשוטו ניחא הא דאמר ר"א ב"א הכא בע"ח מאוחר מה שגבה גבה ואין אנו צריכין למ"ש הש"מ והקצה"ח כמובן. אולם דברי הרמב"ם מוכרחין מצד עצמן וכמ"ש הקצה"ח. בינה זאת

דף ח' ע"א גמרא יום א' טמא ראיתי כו' עי' חות דעת סי' קפ"ג ס"ק ב' מה שתירץ קושי' הרמב"ן בנדה נ"ד סוף פ' בא סימן משמעתין לדעת הרמב"ם. ע"ש שהאריך לפרש הסוגיא לשיטת הרמב"ם ועי' שו"ת חסד לאברהם דשקיל וטרי בדברי החות דעת ע"ש. ודע דשיטת הרמב"ם מבואר ברי"ף פ"ב דשבועות ה' נדה ובר"ן שם הביא פרש"י בזה. וע"ש במרדכי שכתב שפי' הרי"ף מחולק עם פרש"י. והרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף רבו ורש"י אזיל לשיטתו הכא ובהגהות מהר"ם מטיקטין לא הרגיש בזה ע"ש ועי' היטב ב"ב קכ"ז ע"א ברשב"ם שם ובמהרש"ל ובהגהת הב"ח וע"ש בש"מ ודו"ק

ע"ב רש"י ד"ה שנים עשר כו' דכלו הי"ב ימים כו' עי' צ"ק ועי' הגהות הב"ח והגהות ר"ב ראנשבורג בזה ע"ש

בא"ד בסופו עד שתשב שבעה נקיים. צריך להיות שבעה עשר נקיים

במתני' אין בנגעים כו' עי' פי' וביאור משנה זו על נכון בתפארת ישראל על משניות ע"ש

שם לא פחות משבוע. הא דנקט הכא במתני' שבוע. ולעיל גבי פתחי נדה נקט מנין הימים. היינו משום דלעיל בסיפא לא יכול למינקט שבועות משו"ה נקט גם ברישא מנין הימים. אבל הכא נקט מנין השבועות כדרגיל בכל הש"ס [עי' פ"ג מ"ח דנגעים] משום דשייך שפיר מנין השבועות ברישא ובסיפא. ונקט תחלה פתחי נדה אף דלא הוי רק הל"מ. ונגעים כתיב בהדיא בקרא. דנקט סדר הימים. ימים שבועות חדשים ודו"ק

רש"י ד"ה ר"א כובש הקב"ה כובש ומסתיר עונות כו' עי' ר"ה י"ז ברש"י ד"ה שם וע"ש בטורי אבן מ"ש בזה ועי' אפיקי יהודה ח"ב דרוש מ"ו אות י"ג ע"ש. ועי' יומא פ"ו ע"ב תניא ר"י בר"י אומר עובר עבירה פעם ראשונה כו' ועי' תוספת יו"כ שם שהאריך ולא עיינתי כעת

רש"י ד"ה לחם הפנים כו' חלו שני ימים טובים של ר"ה להיות חמישי וששי בשבת כו' עכ"ל עי' פסחים דף מ"ז ע"א ברש"י ד"ה שני ימים ובתוס' שם וע"ש היטב בצל"ח מ"ש בזה ועי' עוד במנחות דף ק' ע"ב בתוס' ד"ה שני ימים. ומה שהקשו בתוס' במנחות שם היכי חייל יו"כ באחד בשבת הא לא מיקלע באחד בשבת אלא לאחרים כדמשמע בסוכה דף נ"ד ומשנה זו שנוייה בערכין וקתני ברישא אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה כו' ומשמע התם דאתי' דלא כאחרים ע"ש. הנה רש"י לשיטתו דס"ל בפסחים דף נ"ח ע"ב דבזמן שהי' מקדשין ע"פ הראייה לא היו חוששין שלא יבאו תרי שבי בהדדי וכן הוא שיטת המ"מ בסוף פ"ה מה' שבת. וכן מצאתי להר"ן בחידושיו למסכת שבת שנדפס מחדש בדף קי"ד שכתב כן ע"ש. והתוס' לשיטתם שדחו שיטת רש"י מסוגיא דסוכה. ועי' לח"מ בפ"א מה' תמידין ומוספין ה"ז. ועי' היטיב בט"א בחידושיו לר"ה דף כ"ה ובפ"י בחידושיו לר"ה דף כ' ע"א ע"ש היטב. ולכאורה האי סוגי' דסוכה דמשמע שם דכ"ע [ור"י] כאחרים ס"ל וכמ"ש התוס' בשבת דף קי"ד סותרת לסוגיא דשבת דף פ"ו ע"א דמסקינן שם דר"ע ור"י ס"ל כר' יוסי שם בדף פ"ז ע"ב מוכח דר' יוסי לית לי' כאחרים ע"ש היטב ויש להאריך בזה ובמקום אחר אם יגמור ד' בעדי אנופף ידי לבאר זה

דף ט' ע"ב כמה עיבור שנה שלשים כו' עיין ט"א ר"ה דף י"ט ע"ב שכתב בטעמא דמלתא דתקנת חכמים הוא לעשות לעולם יום קבוע לר"ח אדר שני שיהי' ביום ל"א לאדר ראשון שלא להטריח את השלוחים בשנת עיבור. לצאת על אדר שני מפני הפורים ע"ש

ודע דהרמב"ם בסוף פ"ד מה' קה"ח פסק כרשב"ג רצו חדש רצו ל' ע"ש. ושם בפ"ג ה"ט פסק דעל אדר מפני הפורים. וזה נגד מאי דמסקינן בר"ה י"ט ע"ב דמתני' דלא כרבי דאיהו ס"ל כרשב"ג משו"ה אם נתעבר השנה יוצאין אף על אדר השני אבל רבנן ס"ל ל' יום ע"ש. ואם כן הרמב"ם דפוסק כרשב"ג הוי לי' למימר דיוצאין על אדר שני