הפלאה שבערכין סג

רש"י ד"ה כי היכא דלחייב באחריותה. עי' מ"ש במשכיל לאיתן בביאור דברי רש"י הכא והוא נכון בכוונת רש"י ע"ש

תוס' ד"ה תני חדא. עי' צ"ק ועי' מל"מ פ"י מה' מלכים ה"ז ד"ה ודע ועי' ראש ספר אבני מלואים א' ב'. ובקצה"ח סי' רנ"ה ע"ש

תוס' ד"ה הא לכתחילה. עי' צ"ק שהגיה בסוף דבריהם וליכא למיחש לעירעור ולרפיון ע"ש ולפ"ז באו לאפוקי הל"א שהביא רש"י דלפירושם אינו נופל הלשון דלא הדרי רק משום אימת המלכות ועי' לח"מ פ"א מה' ערכין סוף ה"ו ע"ש

תוס' ד"ה משבאת ליד גבאי עי' תשובת שער אפרים סי' ס"ו שהאריך מאוד בביאור דברי התוס' ע"ש היטיב

תוס' ד"ה יגוד כו' ויש ליזהר כשכותבין ס"ת כו' עי' מג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו ועי' יד אפרים ע"ש ועי' נב"י מ"ק חיו"ד סי' ע"ז ובמ"ת חיו"ד סי' קע"ג ע"ש

ע"ב גמרא ר' ינאי יזיף ופרע. עי' ט"ז יו"ד סי' רנ"ו ס"ק ד' ובנקודת הכסף שם

תוס' ד"ה אילימא כו' וה"נ המ"ל מאי איריא לא נשתקע כו' עכ"ל. הנה לשיטת הפוסקים יו"ד סי' רנ"ט דס"ל דנשתקע שם עלים מותר לשנות אפי' לדבר הרשות אף בישראל מיושב קושית התוס' שפיר וכן כתב שם הש"ך ס"ק י"ג ע"ש. וכבר אנהרינן לעיינין הגאון רבינו אליהו מווילנא בביאוריו דדברי גדולי הפוסקים המה נובעים מתוספתא ערוכה פ"ב דמגילה וכן הוא להדיא בירושלמי פ"ג דמגילה ע"ש. ודברי הגר"א נדפסו בטעות יעו"ש. וכל זה נעלם מהגאון אב"ד דבריסק בספרו כתנת פסים על הנ"י בריש ב"ב ע"ש שתמה מאוד בזה על הפוסקים ועי' תשובת שער אפרים סי' ס"ו

מתני' ר"י אומר נודר ומעריך. לשיטת הרמב"ם בפ"א מה' ערכין הי"ג דגוסס אינו נודר ומעריך ע"כ דר"י לא קאי איוצא ליהרג. אבל לשיטת גדולי הראשונים קאי ר"י גם אגוסס עי' קידושין ע"ח ע"ב ברא"ש שם. ובב"י אה"ע סי' קכ"א. ועי' מ"ש לעיל דף ד' ע"א בתוד"ה ולא אוציא

גמ' היוצא ליהרג בזמן הסנהדרין בימי קדם כו' אחרים שחבלו בו פטורין. ופרש"י פטורין דאין לו דמים ועומד ליחבל הוא. הנה חפשתי בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ולא מצאתי שהביא להאי דינא בכל הלכות חובל ומזיק. והגאון בעל עין משפט לא ציין מקומו. ובהיותי עומד ומשתאה מדוע השמיט הרמב"ם הך דינא האיר ד' את עיני ומצאתי שהרמב"ם הביא האי דינא בפ"ה מה' ממרים הי"ב וז"ל שם במד"א בבנו. אבל אחר שבא והכהו וקלל אחר שנגמר דינו אע"פ שעשה תשובה הרי זה פטור הואיל והוא הולך למיתה. ואם ביישו חייב בקנס המבייש. ודבריו נובעין מסוגיא דסנהדרין פ"ה ע"א ע"ש בכ"מ. והא דחייב בבשת. לגירסת רש"י שם בסנהדרין הוא משום זילותא דבניו או דמשפחה. והכ"מ שכתב כן לשיטת הרמב"ם לא נתחוור אצלי. דא"כ אמאי פסק הרמב"ם בפ"ג מה' חובל ומזיק ה"ב דהוא בעיא דלא איפשטא. וע"כ דגירסת הרמב"ם הוא כגירסת ר"ת ביישו חייב ע"ש בכ"מ. וצ"ל לשיטת הרמב"ם דאע"ג דהולך למיתה מ"מ אינו עומד להתבייש ודו"ק. יהי' איך שיהי' ע"כ הא דאמרינן הכא אחרים שחבלו בו פטורין. היינו מנזק וצער ריפוי ושבת. וכמ"ש רש"י מטעם שעומד ליחבל הוא. אבל בבושת חייב אם נתכוין לבייש עי' ב"ק דף כ"ז ע"א ע"ש. ונוראות נפלאתי על הגאון ט"א באבני שוהם חגיגה דף י' שכתב שם דהא דפטור המכה את היוצא ליהרג אינו אלא ממלקות ובהכהו הכאה שאינו שוה פרוטה. וטעמו משום דכתיב ונשיא בעמך כו' במקויים שבעמך. אבל בהכהו הכאה שיש בו פרוטה ויותר חייב ממון יעו"ש היטיב

ואתפלא על הגאון מרא דתלמודא דנעלם ממנו האי סוגיא ערוכה דשמעתין ודברי הרמב"ם שהבאתי לעיל

שוב ראיתי שהר"ן בחידושיו לסנהדרין שם כתב להדיא כדברי הט"א. וז"ל הא דדרשינן במקויים שבעמך למעוטי יוצא ליהרג היינו דוקא אם הכהו בהכאה שאינו שוה פרוטה דאינו חייב משום דאין בזה ריוח להשני ואינו חייב רק מצד העונש. וע"כ כיון שאינו מקוים שבעמך פטור. אבל אם הכהו הכאה שיש בו ש"פ שיש בזה חיוב ממון להשני ודאי חייב כו' ע"ש היטיב. ולא ידעתי מה יענה כבודו להאי דשמעתין דמבואר למעיין דגם מחיוב ממון פטור וצע"ג: