הפלאה שבערכין סא

והדבר צריך תלמוד. ועי' תמורה ז' ע"א תוס' ד"ה ומיד. ובראש יוסף חולין י"ג ע"ב ע"ש היטיב. [ועי' רא"ם פ' אחרי מות דכתב דכל הני מרבינן להזהיר הנקבה כזכר מאיש איש ע"ש והוא תמוה מאוד]

תוס' ד"ה יכול כו' דברי התוס' תמוהין מראשן לסופן. ולא ימלטו בלתי הג"ה. דמ"ש דאיש במעריך כתיב תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין כו' דבריהם סתומין. דלמאי כתבו דתרתי איש כתיבי ומה מיני' יהלוך. וביותר תמוה דלא מצינו כלל בקרא דכתיב תרתי איש. וגם לשון תרתי איש כתיבי הוא משולל הבנה וכבד על הלשון. ובאמת בתוי"ט בהעתיקו דברי התוס' הללו השמיט להנך תלתא תיבות. תרתי איש כתיבי יעו"ש. ונראה לענ"ד דכצ"ל תרתי קאמר איש כתיב ואם אינו ענין כו' שוב מצאתי בהגהות הגאון בעל נב"י בהגהותיו לש"ס שהגיה בדברי התוס' לא תרתי איש כתיבי וכוונתם כיון דלא כתיבי תרתי אלא חדא איש כתיבי. אמרינן אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך דמסתבר יותר יעו"ש והלשון דחוק מאד לפי הגהתו ודידן עדיפא מדידי'

והנה לפי דבריהם צ"ל גם בדברי ר"י דאמר בני ישראל נערכין ואין העכו"ם נערכין. אע"ג דבני ישראל במעריך כתיב. אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך דמסתבר יותר וזה פשוט. ומ"ש וא"ת הא ממעטינן מאיש דהכא עכו"ם גבי תמורה בפ"ק דתמורה. הוא תמוה דאי' איפא המקום למעט עכו"ם מאיש. והיכן מצינו דאיש ממעט עכו"ם. ושם בתמורה הכי גרסינן ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו כו' וכתיב בראש ענין דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך. ל"א כו' בני ישראל ולא עכו"ם. מבואר מזה דמבני ישראל ממעטינן עכו"ם גבי תמורה (דמה דמסיים שם בני ישראל ולא עכו"ם קאי גם אלישנא קמא כמובן]. ונראה לענ"ד דכצ"ל היכא ממעטינן מאיש דהכא עכו"ם גבי תמורה. ורצונם בזה מאחר דכתבו דאיש במעריך כתיב א"כ דוקא גבי ערכין דמסתבר יותר לאוקמי בנערך אמרינן אם אינו ענין. אבל גבי תמורה כיון דאיש במעריך כתיב הרי הוא כמו דכתיב איש נמי גבי תמורה. דעל כל הענין קאי כמבואר שם בתמורה. א"כ הי' לנו לרבות עכו"ם בתמורה מאיש. ומאי חזית למעט עכו"ם מבני ישראל טפי מלרבות מאיש. בשלמא אי הוי כתיב איש בנערך לא הוי אמרינן כלל דאיש קאי גם אתמורה דמיירי באיש המימר ומחליף ואינו ענין כלל לנערך כמובן. אבל השתא דאיש במעריך כתיב א"כ קאי איש גם אתמורה כמ"ש. א"כ היכי ממעטינן עכו"ם מבני ישראל כיון דכתיב גם איש כן נראה לי בכוונתם. ומ"ש דבזבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי עכו"ם ועלה סמיך. יעויין בתמורה שם דמייתי ג"כ הך דרשא בלישנא אחרינא. וכתבו שם התוס' דהך דרשא אתא דוקא לר"ש אבל לרבנן צ"ל כלישנא קמא יעו"ש ודבריהם סותרים למ"ש הכא דא"כ עדיין תיקשה לרבנן. ועי' קידושין מ"א ע"ב תוס' ד"ה הנכרי ובאור חדש שם וצ"ע

גמ' אמר ר"א והוא דאמר עלי אבל אמר הרי זו לא עי' רש"י ומ"ש דמי בהמה הוא ט"ס עי' הגהות הב"ח. והנה ע"כ צ"ל אע"ג דגבי ערך כלי משנינן דיבורו דכוונתו לדמי מ"מ להוסיף על דבר מה שלא אמר. אפי' לר"מ לא אמרינן כמ"ש התוס' כתובות ע' ע"ב. ועי' תמורה כ"ז ע"ב תוס' ד"ה מתני' מ"ש בשם י"מ וצריך לחלק דהתם אם נאמר דכונתו לעולה אין זה הוספה על דבריו וצ"ע ודו"ק

גמ' אמר רבא הילכתא דר"מ מסתבר כו' עי' בספר הנכבד ברכי יוסף להגאון חיד"א חיו"ד סי' רנ"ט אות ג' שהאריך מאוד בביאור הסוגיא ודברי רש"י ותוס' ובשיטת הרמב"ם יעו"ש היטב ותרוה צמאונך

דף ו' ע"א גמ' עכו"ם שהתנדב קורה. ושם כתוב עלי'. עי' או"ח סי' של"ד במג"א ס"ק י"ז ועי' בספר מחנה אפרים בחידושיו על טור יו"ד בה' ס"ת יעו"ש

רש"י ד"ה שם שלא במקומו עי' באר אברהם בחידושיו למס' שבת דף ק"כ ע"ב ע"ש

והנה מדלא משני דקמ"ל אע"ג דעכו"ם מסתמא כתב השם בלשונו ובכתבו אפ"ה אסור למוחקו ויגוד השם. וכדעת הש"ג שהביא המג"א בסי' של"ד ס"ק י"ז דטוב להחמיר. משמע מזה דהעיקר כדעת הש"ך ביו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דאף לכתחילה מותר למחוק שם שנכתב בלשון חול משו"ה משני באופן דכתב השם בלשון הקודש ואפ"ה מותר להשתמש במותר. ולזה כוונתי לעיל בגמ' במה