הפלאה שבערכין ס

וראיתי במשכיל לאיתן שהעיר דלשיטת הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין שכתב שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם. משום נדרו [ועי' חו"מ סי' רי"ב סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק י"ב] ע"כ צ"ל דה"ק דטעי במאי דסבר דכי מזבן לה תוקדש מהשתא ואקרבה דליתא. דודאי אינה קדושה למפרע אבל מטעם נדר מחוייב להקדיש כשיבא לידו ואפ"ה אמרינן דנותן דמיה עכשיו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מה שאמר שיהי' עכשיו. שהרי אין בידו שימכור לו חבירו שיקיים נדרו. ואפי' כשימכור לי' מ"מ דבריו של הקדש לבטלה שהרי לא הקדיש כלום רק חייב א"ע להקדיש יעו"ש היטיב. וע"פ דבריו יש מקום לפרש דקמ"ל דנותן דמיה עכשיו ואין אדם מוציא דבריו שיהי' עכשיו לבטלה. שהרי אין בידו שימכור לו חבירו שיקויים הקדישו ואפי' לר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. היינו כשיבא לידו לבסוף כמ"ש התוס' ב"ב ע"ט ע"ב ע"ש. ולפ"ז באמת לכשיבא לידו לבסוף חל גם על הבהמה קדושת הגוף למפרע וכעין שכתב המשכיל לאיתן אולם לשון רש"י שכתב דטעי בהכי צ"ע

ואולי כוונת רש"י דכיון דהקדיש בהמת חבירו סתם. ולא הזכיר כלל שהוא מקדיש לה לכשיקננה אם נפרש דכוונתו לכי מזבן לה ע"כ צריך לומר דטעה וסבר דההקדש חל מהשתא גם ברשות חבירו ואפי' לא יבא לידו לבסוף ולכי מזבן לה יקריבנה. קמ"ל דלא טעי בהכי ולדמים נתכוין ועדיין צ"ע ולא נח דעתי בזה ודו"ק היטיב בכל מ"ש

במתניתין זה וזה מודים שנודרין ונידרין. כתב הראב"ד בתו"כ בפ' בחוקותי ואי קשיא לך כיון דדמים וערכין בהדדי כתבו בפ' דכתיב נדר בערכך ונדר היינו דמים מ"ט לא פליגי בדמים כי היכי דפליגי בערכין ומה טעם שוין בנכרי שהוא נודר ונידר. ואיכא למימר משום דעיקר הפ' בערכין כתיבי הילכך מיעוטא דעכו"ם אערכין שדינן לי' ולא על דמים. א"נ כיון דטעמא דר"י באין נערכין משום דיליף לה מטואנ"ד והן מעריכין ולא נערכין משו"ה נודרין שהרי אף טואנ"ד נודרין עכ"ל והנה מ"ש דמיעוטא דעכו"ם לא קאי רק אערכין בתמורה דף ג' ממעטינן גם תמורה בעכו"ם מבני ישראל דכתיב בריש ענין גבי ערכין ע"ש

הגה"ה [לענ"ד מה שהקשה על הראב"ד מתמורה דף ג' הנה בתמורה יש לישנא אחרינא וסובר הראב"ד כלישנא אחרינא דלא קאי המיעוט רק על ערכין דו"ק ובשביל לשון הראשון דתמורה מתרץ הראב"ד תירוץ אחר דו"ק. וגם יש לחלק דדמים הוא טפל בקרא ע"כ לא קאי ע"ז המיעוט אבל תמורה הוא עיקר בהפרשה. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]

ועיין מ"ש בתוס' ד"ה יכול. ומ"ש בתירוצו השני ליישב אליבא דר"י. לשיטתו אזיל שם דס"ל הא דקאמר ר"מ נודרין היינו למזבח. וזה ילפינן מאיש איש דעכו"ם נודרים נדבות כישראל אבל התוס' הכא לא ניחא להו כלל לומר דר"מ מיירי למזבח ועי' בתוי"ט מ"ש בשם הרמב"ם א"כ אכתי תיקשה לר"מ מנ"ל דמיעוטא דבני ישראל לא קאי גם אדמים. ועי' מ"ש הר"ש משאנץ בתו"כ שם ויש לעיין

גמ' בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכין. יכול לא יהו נערכין ת"ל איש אע"ג דמאיש ממעטינן קטן כתב הקרבן אהרן פ' בחוקותי דתרי מילי משמע מיני'. דאיש יורה על גדול איזה שיהי' אפי' עכו"ם ומיעוט הקטן דלא נקרא איש ע"ש

והנה מבואר מסוגיין דאיש כולל אפי' עכו"ם ועי' ב"ק פ"ח ע"א תוס' ד"ה יהא עבד יעו"ש. וקשיא לי דבסנהדרין נ"ו אמרינן דאיש איש דברכת השם אתא לרבות עכו"ם אליבא דר"מ. ולרבנן אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. ושם בדף נ"ז איש איש דכתיב גבי עריות לרבות את העכו"ם. ועי' תמורה ב' ע"ב איש איש לרבות את העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל. ולמה לי בכל הני לרבות עכו"ם מאיש איש. הא איש כולל גם עכו"ם. ומאיש לחודא מרבינן הכא עכו"ם לענין ערכין ומדוע בכל הני מרבינן עכו"ם דוקא מאיש איש. ומריש הוי קשי' לי אמאי לא נימא בכל הני דאתי' לרבות נשים כדדרשינן בסנהדרין ס"ו איש איש דגבי מקלל אביו ואמו לרבות בת טואנ"ד. שוב ראיתי שכבר עמד בזה בחידושי הר"ן שם בדף ס"ו. ע"ש שלא העלה ארוכה רק להא דברכת השם ועריות ובנותי בספרים ומצאתי בט"א בחגיגה דף י"א שהעיר בזה מכמה מקומות ובספר באר אברהם הביא ברייתות ערוכות בתו"כ דמרבינן בכל הני נשים מקרא אחרינא. ולא ראו שניהם דברי הר"ן בזה. אמנם כן למה שהערתי לא מצאתי כעת ישוב בטח