הפלאה שבערכין נח

הא ודאי לית הלכתא כוותי'. אבל אי טעמא דר"מ. משום דנעשה כאומר יקדשו ידי כו' אפשר דהלכתא כוותי' ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' באומר פחות מבן חודש עלי. התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים. אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשי ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם כדין חכמים וכדין תורה דהוי כאילו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן. ואטו המוכר פירות דקל לחבירו. שיזכה כתיקון חכמים הא ודאי זכה כאילו אמר גוף לפירות עכ"ל. והמשכיל על דבר אמת. יראה דכ"ש הכא במקדיש א"ע דגם לרבנן דר"מ נוכל לפרש כוונתו דהקדיש לדמי וכמ"ש הצ"ק

והנה דברי הריטב"א מוכרחין. דאין לומר דמשו"ה אמר ר"ל דטעמא דר"מ משום דנעשה כאומר כו' ומטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ומיאן בטעם דאדם מקדיש דבר שלא בל"ע משום דבהא דאין אדם מד"ל ס"ל לר"ל כר"מ. ובהא דמקדיש דבר שלא בל"ע. לית לי' לר"ל כר"מ. הא ליתא דיעויין במדרש רבה פ' חיי שרה פ' ס' דמוכח שם דר"ל לא ס"ל כר"מ בהא דאין אדם מוציא ד"ל דפליג שם ר"י ור"ל גבי יפתח דר"י אמר הקדש דמים הי' מחייב. ור"ל אמר אפי' הקדש דמים לא הי' מחייב. דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום ע"ש. ועי' תמורה כ"ז ע"ב תוס' ד"ה מתני' דלא כר"מ מ"ש בשם י"מ ע"ש דמבואר מזה דבהא פליגי ר"י ור"ל דר"י כר"מ ור"ל כרבנן עיין בזה. ולפ"ז דברי הריטב"א מוכרחין. וע"פ דבריו יתיישב קושית המהר"ם לובלין שם בכתובות על שיטת רבינו יונה דס"ל דבמעה כסף אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. א"כ אמאי מוקי שם רב ושמואל מתני' לאחר מיתה לוקמי מחיים. ובמעלה לה שניהם. רק ברישא במע"י. יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה. ובסיפא גבי מותר שהוא כנגד מעה כסף אינה יכולה לומר כן. והמהר"ם לובלין תירץ דא"ר אמאי סבר ר"י הסנדלר המותר חולין ונהי דאין מקדיש דבר שלבל"ע נימא דהוי כאומר יקדשו ידיך. ולא ניחא להו לרב ושמואל דר"י הסנדלר ס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה דהוי לי' לפלוגי בההיא דערכין ע"ש. והדוחק בזה מבואר למעיין. אולם לדברי הריטב"א הנה נכון דלדבריו צ"ל אליבא דר"ל. דשלש מחלוקות בדבר דלר"מ אפי' מעריך פחות מבן חודש. אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ורבנן דר"מ פליגי עליו בחדא בהא דמעריך וס"ל כוותי' בחדא בהא דמקדיש ידי אשתו. ור"י הסנדלר ס"ל אף במקדיש ידי אשתו אדם מד"ל ולפ"ז היינו טעמא דרב ושמואל דמוקי לסיפא באין מעלה מעה כסף דאינהו ג"כ ס"ל דבמקדיש מע"י אשתו גם חכמים דר"מ מודו דאין אדם מד"ל. כמ"ש הריטב"א אליבא דר"ל. א"כ לא ניחא להו לאפושי בפלוגתא. ולומר דר"י הסנדלר ס"ל גם בזה אדם מוציא דבריו לבטלה. ויהי' שלש מחלוקת בדבר

ובהכרח צריכין אנו למימר דבהך סוגיא דגיטין דלמאי דמשני שם להך לישנא אליבא דרב. דהמקדיש עבדו יצא לחירות. הא מני ר"מ. ורב דאמר כרבנן דמוכח מזה דס"ל להך לישנא אליבא דרב דלרבנן אדם מד"ל אפי' אם אינו משנה לשונו כמו דס"ל לר"י הסנדלר אליבא דר"ל כמ"ש לעיל לפום מאי דנקטינן בהך שינויי שפיר אמרינן ה"נ מסתברא. אבל להך לישנא דס"ל אליבא דרב דדוקא במפקיר עבדו יצא לחירות. אבל מקדיש לדמי קאמר שפיר נוכל לומר דהברייתא דהמקדיש א"ע אתיא אפי' לרבנן דהיכא דאין צריך להוסיף על דבריו אפי' לרבנן דר"מ אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכן מורה פשטות הסוגיא בגיטין דלהך לישנא לא צריכין כלל לדחוקי דהברייתא אתיא דוקא כר"מ וזה מוכרח למ"ש דרב ס"ל באמת כן דרבנן מודו בענין כזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהך מימרא דרב בכתובות אזיל להך לישנא דרב יוסף בגיטין אליבא דרב. ועי' תוס' גיטין שם ובסנהדרין ט"ו ע"א ד"ה האומר ע"ש ומה"ט גופא פסק הרמב"ם כלישנא דרב יוסף בזה כאשר דעת לנבון נקל והדברים ברורים למבין

תו פש גבן לברורי קושי' הצ"ק. מדוע פסק הרמב"ם כר"י הסנדלר דמותר חולין. ולא אמרינן דהוי כאומר יקדשו ידיך כיון דאין אדם מד"ל בכה"ג אפי' לרבנן דר"מ ודא ודאי קושיא. ומה שתירץ הצ"ק דהרמב"ם ס"ל דטעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בל"ע ולא משום דהוי כאומר יקדשו ידיך והרמב"ם פסק דאין אדם מקדיש דשבל"ע משו"ה פסק כר"י הסנדלר יעו"ש. ואין לדבריו שחר דסוף סוף כיון דבכה"ג אמרינן לכ"ע דאין אדם מד"ל אמאי לא אמרינן מטעם זה דנעשה כאומר יקדשו ידיך: