הפלאה שבערכין נז

לתמוה שם על התוס' והרמב"ם ולבסוף לא העלה ארוכה לזה. ולמ"ש אין התחלה לקושיתו ובמחכת"ר הרמה הרכיב תרי ענינים נפרדים ולא קרב זה לזה כלל וכמ"ש. ודברי רש"י בחולין מדוקדקים מאוד למ"ש ע"ש ודו"ק

וראיתי בלב ארי' שם בחולין שכתב דלהני תנאי דס"ל בקדשי מזבח דאף אם הקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו אפ"ה פשטה קדושה בכולה. שפיר י"ל דאף בקדשי ב"ה הדין כן יעו"ש. שהאריך בזה. ותמהני על הרב ז"ל. דהא בערכך נפשות כתיב דדוקא באבר שהנשמה תלויה בו נידון בכבודו וכמבואר בשמעתין. ובלא"ה דבריו מגומגמין שם ואין להאריך

ועל קוטב זה תסוב דברי הרמב"ם בה' מכירה דגבי הקדש דלא הקדיש אלא לדמיו. להביא בדמי הראש קרבן. וכיון דנפשות גבי קדשי בד"ה כתיב מסתבר דבקדושת דמים למזבח. דבזה לא גילה לנו התורה דנידון אחר כבודו. אין לנו אלא מה שאמר. ואמרינן דלא כיון להקדיש. אלא כפי מה שישוה למכור כל אחד לפי ענינו וכמ"ש לעיל. אבל במכר לחבירו ראש עבד דמכר לו בגוף העבד את עצם ראשו. ולא לדמי מכר לו. בודאי מכר לו החצי. כיון דאין שוה שאר כל הגוף בלא הראש כלום וכמ"ש הב"ח. ומכר לו יד ורגל משמנין ביניהן וכמו שבארתי לעיל. ולזה הראב"ד דס"ל דגם גבי הקדש לדמי מזבח דהקדיש לחציו. הוסיף בהל' ערכין דאם יעשה מלאכה חצי שכרו למזבח. והיינו. דס"ל להראב"ד דהקדיש לגוף העבד. וא"כ אין חילוק בין מכירה להקדש. ואמרינן דלפלגי' אקדשא ואריכות לשון הראב"ד שם מורה באצבע דכיון למ"ש. וזה הציר אשר עליו תסוב מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם ס"ל דלא הקדיש אלא לדמיו ומשו"ה ס"ל דלא הקדיש אלא אותו האבר כפי מה שישוה. ולהראב"ד דהקדיש לגוף העבד אמרינן דהקדש לחציו כמו גבי מכירה ודוק היטיב בכל מ"ש שהדברים ברורים

גמ' והא חמור ופרה ליתנהו בערכין כו' נראה דמפרה לא מקשה מידי דשאני פרה דמזדבן רישא דתורא בבי טבחא. ולא נקט פרה רק להכריח דע"כ מיירי בקדושת דמים. דבקדושת הגוף הלא פשטה קדושה בכולה. ואפשר שלזה נתכוונו התוס' בד"ה והא פרה ואין צורך להגהת הצ"ק ע"ש ודו"ק תוס' ד"ה קרי בי' עי' משנה למלך פ"ב מה' ערכין ה"ד ע"ש

דף ה' ע"א גמ' דבעי רבה הקדיש אבר כו' עי' תמורה דף י"א ועי' לח"מ בפ"ה מה' ערכין שהאריך בזה ועי' שעה"מ שם. ועי' במי נפתוח פרפר כ"ה ט' ועי' אבני מלואים סי' ל"א ס"ק י"ח ועי' לב ארי' חולין קל"ה ע"ש

תוס' ד"ה בעי רבה דמי ראשי צ"ע אמאי לא נקט ערך ראשי. עי' ער"ע שכתב שהרמב"ם נקט באמת בפ"ה הט"ז ערך ראשי. והוא ללא אמת דהרמב"ם נקט שם דמי ראשי כלישנא דרבה וצ"ע של התוס' יש ליישב בפשוטו. משום דדמים שייך בכ"א אפי' בטואנ"ד נקט דמים דערך אינו בטואנ"ד. אבל לקמן נקט ערך דדמים אינו נידון בהשג יד. עי' לקמן כ' וזה פשוט וכן כתב בער"ע ובק"א ע"ש

גמ' ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה הרמב"ם בפ"א מה' ערכין ה"ג פסק במעריך פחות מבן חדש ה"ז כאומר ערך כלי עלי ואינו חייב כלום. והיינו כרבנן דר"מ. ושם בפ"ו ה"כ פסק המקדיש א"ע לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו. וכבר תמהו הבה"ז והמל"מ דהוא תרתי דסתרי דבגיטין ל"ט ע"א מוקמינן לברייתא דהמקדיש א"ע כר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"ש. ומאחר דרבינו פסק דלא כר"מ א"כ לא הוי לי' למפסק כהך ברייתא דאתי' כר"מ. והצ"ק תירץ ע"פ דברי התוס' כתובות דף ע' ע"ב ד"ה אלא דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. יש לנו לתקן דיבורו. לא להוסיף. וא"כ בפחות מבן חודש צריך להוסיף דמי. מה שלא אמר. אבל במקדיש עצמו א"צ להוסיף רק כוונתו דהקדיש לדמי. ובזה אפי' לרבנן דר"מ אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה עכת"ד. והוא תמוה דמה יענה להך סוגיא דגיטין דמוקמינן הא דמקדיש א"ע דוקא לר"מ ולא לרבנן. ובלא"ה דבריו חסרין תבלין כאשר יראה הרואה

והנראה אצלי ע"פ דברי הריטב"א הובא דבריו בש"מ. בכתובות נ"ח ע"ב אהא דקמפרש תלמודין אליבא דר"ל שם. מההיא אין מהא ליכא למישמע מיניה. וז"ל ונ"מ. דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא א לעולם.