הפלאה שבערכין נו

מלבד שהוא כהלכתא בלא טעמא. הנה מבואר להדיא במנחות דף ק"ח ע"ב דאף בקדשי מזבח מקדיש בעין יפה הוא מקדיש ע"ש היטיב

ולכאורה היה נראה ע"פ מ"ש בשעה"מ בפ"ה מה' ערכין הי"ז בטעמא דמילתא דבהקדש ב"ה דהוא קדושת דמים אם הקדיש אבר שהנשמ' תלוי' בו הקדיש כולו. ובמקדיש בע"מ למזבח אף דגם הוא קדושת דמים מ"מ לא הקדיש אלא אותו האבר. וכתב השעה"מ למאי דקיימ"ל דהמקדיש בע"מ למזבח עובר בל"ת ואפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר בפ"א מה' איסורי מזבח. וא"כ היינו טעמא דמקדיש בע"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא. משום דקדושה גרוע הוא דע"י עבירה הוא בא ודי להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ע"ש שהאריך בזה. ולדבריו ממילא אזדא לה קושי' הב"ח כמובן

האומנם דזה לא יגהה מזור להא דנקט הרמב"ם בהי"ז שם במקדיש ראש עבד או לב חמור למזבח. דבזה אינו עובר בל"ת עי' היטב תמורה דף ז' ע"א זולת זה כבר הרגיש השעה"מ דלפ"ז בהקדיש תמימים לב"ה דעובר בל"ת. לא פשטה קדושה בכולה. ולא כן מסתימות הש"ס והפוסקים ע"ש

אמנם בירורן של הדברים לענ"ד הוא. דדוקא בקדשי ב"ה גילה לן התורה. דנידון בכבודו. מקרא דנפשות. וגזירת הכתוב הוא שכולו נידון אחר אבר שהנשמה תלוי' בו. אבל בקדשי מזבח אף בהקדיש בע"מ דהוי קדושת דמים. אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דכל ערכין קדשי ב"ה נינהו. ולא מצינו ערכין למזבח וכן פרש"י על הא דאמרינן דטואנ"ד נידון בכבודו היינו שנדר דמיו בקדשי ב"ה. והן הן כוונת הרמב"ם במ"ש שם הי"ח. שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא. רצונו רצוי' דלא מצינו כלל בהקדש ב"ה קדושת הגוף דאף אם הקדיש דבר שראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה. מ"מ לא הוי רק קדושת דמים. עי' רמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ז ובכ"מ שם ע"ש היטיב. ובזה דוקא מצינו דגילה לנו התורה דנידון בכבודו. משא"כ בקדשי מזבח. אף דהקדיש בע"מ לדמיו. מ"מ עיקר הקדישו למזבח הוא. דהוי קדושת הגוף. ובזה אינו נידון בכבודו. דלא מצינו ריבוי בקרא בדבר שהוא קדוש למזבח שיהי' נידון בכבודו וכל זה ברור למעיין הישר

והנה המתבאר מסוגיין יראה. דדוקא קדושת דמים לב"ה חמירי מקדושת דמים למזבח. דבקדושת ב"ה אמרינן דנידון בכבודו. ובקדושת דמים למזבח אינו נידון בכבודו ומטעם שכתבנו לעיל. אבל קדושת הגוף למזבח בעצם. חמירי טפי מקדושה דמים לב"ה דבקדושת הגוף אמרינן דפשטה קדושה בכולה אפי' באומר רגלה של זו עולה לר"מ ור"י אע"ג דהוי אבר שאין כבודו תלוי בו. ואפי' לר' יוסי ור"ש אי לאו דמעיטה קרא דלא אמרינן ברגלה של זו עולה דפשטה קדושה בכולה. הוי אמרינן מסברא דפשטה קדושה בכולה. מטעם דקדושת הגוף חמירי. תדע דבאבר שהנשמה תלוי' בו לכו"ע פשטה קדושה בכולה. אפי' לר"י ור"ש. ואף דליכא קרא לדידהו. דאינהו דרשי לקרא דיהי' קודש דתמכר לצרכי עולות. ודבר שהנשמה תלוי' בו נפקי להו מסברא ודלא כמ"ש הלח"מ בפט"ו מה' מעה"ק ועי' שעה"מ פ"ה מה' ערכין הט"ז. ועי' קידושין ז' ע"א תוס' ד"ה נפשוט ובריטב"א שם. ועי' אבני מלואים סי' ל"א ס"ק י"ח ע"ש היטיב. וכן מורה למעיין לישנא דפשטה קדושת בכולה. היינו דיש כח בקדושת הגוף להמשיך הקדושה אף על מה שלא נדר ואילו גבי הקדש ב"ה דהוי קדושת דמים אי לאו קרא דנפשות. הייתי אומר מצד הסברא דאין נידון בכבודו ורק גזירת הכתוב הוא. דנידון אחר אבר שכבודו תלוי בו ועל זה אינו נופל לשון דפשטה קדושה בכולה. דהכא לאו מטעם דיש כח בקדושת דמים להמשיך הקדושה אף על מה שלא נדר. אלא דכך גזירת התורה שאם נדר אבר שכבודו תלוי בו. שנותן דמי כולו. שכל דמיו יהי' תלוים בדבר זה דילפינן מהקישא דנדרים לערכין. ובערכין נפשות כתיב שאם העריך אבר שהנשמה תלוי' בו שנותן ערך כולו. ופשטה קדושה בכולה דאמרינן בקדושת הגוף למזבח. ונידון בכבודו דאמרינן בקדושת דמים לב"ה. המה שני ענינים נפרדים וכ"ז ברור וצלול להמעיין הישר. ועפ"ז נסתלקה קושי' השעה"מ שם הי"ז. מחולין דף קל"ה ע"א דאמרינן שם דאפי' באמר חוץ מגיזה וכחשה. אפ"ה פשטה קדושה בכולה. ופי' שם רש"י דאיידי דקדישת הגוף חמירי פשטה בכל המחובר בה. אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש ע"ש. ובשמעתין מבואר דאדרבא קדשי ב"ה דקדושת דמים חמירי טפי מקדשי מזבח. ונתקשה בזה טובא והאריך