הפלאה שבערכין נה

וע"פ האמור יתבאר ויתלבן דברי הרמב"ם. דבפ"ה הט"ז מה' ערכין כתב היתה בעל מום כו'. והקדיש אבר מאברי' לדמיו כו' לא נתקדש אלא דמי אותו האבר כגון דמי רגל פרה זו או לבה הקדש. הוא והקדש שותפין בה. נקט תרי גווני אבר שהוא ראוי למלאכה היינו רגל. ואבר שאינו ראוי למלאכה והיינו לבה. דשניהם לא נתקדש. אלא דמי אותו האבר. והיינו כפי שוי' של אבר שחוטה וכמ"ש. ומשו"ה לא כתב הכא דרואין כמה ישוה אותו האבר אלו הי' נמכר. כמ"ש אח"כ דממילא מובן כיון דאין שמין רק לפי ערך שוי' של אבר שחוטה. ולזה שינה הרמב"ם מלשון הברייתא ולא נקט ראש פרה רק לבה. להורות דגבי פרה לבה וראשה שוין וחד דינא אית להו כיון דאין שמין בזה לפי ערך המלאכה. מה לי ראשה מה לי לבה. ושם בה' י"ז וכן האומר ראש עבד זה. או לב חמור זה הקדש למזבח. או שיאמר ראשי הקדש אינו חייב אלא בדמי ראשו. ורואין כמה ישוה אותו האבר אלו הי' נמכר ויביא בדמיו קרבן. נקט גם הכא תרי גווני. אבר שהוא ראוי למלאכה כגון ראש העבד ואבר שאין ראוי למלאכה כגון לב חמור. ודיקדק וכתב הכא ורואין כמה ישוה אותו האבר אילו הי' נמכר. היינו כל חד לפי ענינו דראש עבד דדרכו למלאכה. רואין כמה ישוה אותו אבר אילו הי' נמכר למלאכה. [וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם ורואין כמה ישוה אותו האבר כו' כוונתו לכלול בזה גם מה שנמכר למלאכה מכח קושית הראב"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יסור ראשו יע"ש בכ"מ] ולב חמור דאינו ראוי למלאכה. ונמכר לאכילת כלבים וכדומה. בזה שמין אילו הי' נמכר לאכילת כלבים וכדומה. והא דנקט הרמב"ם ראש העבד ה"ה ראש חמור כיון שהוא אבר ראוי למלאכה שמין לפי ערך המלאכה. ושינה הרמב"ם מלשון הברייתא ונקט לב חמור לאשמעינן רבותא דאף דאין רגילות למכור לב חמור לאכילת כלבים ה"א דודאי הי' כוונתו במה שמקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו להקדיש חציו וכמ"ש לעיל בשיטת התוס' לזה אשמעינן הרמב"ם דגם בזה רואין כמה ישוה אותו האבר לחוד למכור למה שהוא ראוי ואף למלתא דלא שכיחי כיון דאיכא שומא אחרת וכמ"ש לעיל ושם הי"ח דמיירי בקדשי ב"ה דחייב בדמי כולו. נקט באמת הרמב"ם ראש חמור. לאשמעינן דאף שהוא אבר שהוא ראוי למלאכה מ"מ לא שיימינן לפי ערך המלאכה וחייב בדמי כולו. וכן בפכ"ז מה' מכירה נקט ג"כ הרמב"ם ראש חמור לאשמעינן דאף באבר כזה הראוי למלאכה מ"מ מכר לו החצי יעו"ש ודו"ק [ובתוי"ט פ"ה דערכין משנה ג' ד"ה זה הכלל. כתב ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב"ם בחיבורו לא דקדק בכך ולמ"ש דקדק הרמב"ם היטב] ולענין מכירה ס"ל להרמב"ם. דאם מכר לו הראש מכר לו החצי. והא דקתני משמנין ביניהם. פי' הב"ח על נכון דשומא יהיה ביניהם כמה שוה הראש בלא שאר הגוף וכמה שוה שאר הגוף בלא הראש. וכיון שהאחד בלא חבירו אינו שוה כלום. א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף. והא דנקט הרמב"ם במכר יד עבד ויד חמור לשון משמנין ביניהם אע"ג דלשון משמנין ביניהם דקתני בברייתא גבי מכר לו הראש הוא שעושין שומא ביניהם ומכר לו חציו. היינו משום דבמכר אמרינן דשומא יהי' ביניהם. ואם מכר הראש הנה לפי השומא שוה הראש כמו שאר כל הגוף. ואם מכר היד שמין כמה ישוה אותו האבר ולפי שוי' יטול ולפ"ז לשון משמנין ביניהם נופל כשהשומא הוא דמשגחינן באותו האבר שמכר לגבי שאר כל הגוף. ולשון הוא והקדש שותפין בו פירושו דלא משגחינן אלא באותו האבר שהקדיש בלבד. ולמ"ש לעיל לפרש לשון משמנין ביניהם לשיטת רש"י. יתפרש ג"כ לפי' הרמב"ם לשון משמנין בפשיטות טפי ודו"ק

והא דחילק הרמב"ם במכירה בין אבר שהנשמה תלויה בו ובין אבר שאין הנשמה תלויה בו. כתב הב"ח דאפשר שדקדק הוא ז"ל במאי דקתני בברייתא. ראש עבד מכור לך ראש חמור מכור לך כו' אלמא כי היכא דלגבי הקדש מפליגינן בין אבר שהנשמה תלוי' בו ובין אבר שאין הנשמה תלוי' בו. ה"נ גבי מכירה לא אמר שמכר חציו אלא במכר הראש שהוא אבר שהנשמה תלוי' בו. אבל בדבר שאין הנשמה תלוי' בו לא מכר אלא אותו האבר ע"ש והוא נכון

תו פש גבן לברורי מה שהקשה הב"ח לשיטת הרמב"ם למה יגרע הקדש דלא הקדיש אלא אותו האבר הלא בפ' המוכר את הבית (דף ע"ב] אסקינן דמקדיש בעין יפה מקדיש טפי ממוכר. ומה שתירץ הב"ח דלגבי קדשי ב"ה דנידון בכבודו אמרינן בעין יפה הוא מקדיש. אבל קדשי מזבח אמרינן בעין רעה הוא מקדיש ע"ש במחילה מכתר"ה