הפלאה שבערכין נג

ולא"ד פריך פשיטא. עוד כתב שם דלא"ד יתיישב אמרו לרבות שהוא מרבה אותו שנידון בהשג יד כשאר הערכין. אבל אם נאמר שאינו נידון הוא מיעט משאר הערכין וזה ניתן להאמר אם כי הדקדוק חלוש וקלוש

גמ' אמר רבא לומר שנידון בכבודו עי' ב"מ דף קי"ד ע"א תד"ה מה. שהקשו שם מה צריך קרא נפשות דנידון בכבודו מ"ש דאס קיטע ידו אומדין כמה יפה בידו וכמה הוא יפה בלא ידו וה"נ יש לנו לשום כמה הוא שוה באבר שהנשמה תלוי' בו. וכמה הוא שוה בלא זה. דאינו שוה כלום אם הי' נוטל את האבר. ותירצו דאין שמין בערכין אומד של נזקין ע"ש. ולכאורה עדיין תקשה לרבא הכא לשיטתו דס"ל לקמן י"ט ע"ב דשמין בערכין אומד של נזקין. ודוחק לומר דלרבא לשיטתו בב"ק דף פ"ה ע"ב דס"ל חירשו נותן לו דמי כולו איצטרך קרא לומר דדוקא באבר שהנשמה תלוי' בו הוא דנותן דמי כולו אבל אם הקדיש אזניו חוש שמיעתו אינו נותן דמי כולו. דמלבד דזה דוחק גדול דהמעיין בסוגיא יראה דעיקר קרא אתא לאשמעינן דאם הקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דנותן דמי כולו וכמו שפרש"י וכמובן

ונראה דהא דאמר רבא לקמן דאמדינן בערכין אומד של נזקין היינו בתר דגילה לנו קרא דנפשות דחזינן מזה דגזירת הכתוב הוא דאמדינן אומד של נזקין מדנותן דמי כולו והיינו אומד של נזקין אבל אי לא הי' כתיב נפשות. או והי' ערכך גם לרבא פשיטא דהיינו אומדין כאילו הי' ידו מוכתבת לרבו ראשון כמו דס"ל לאביי. דכן נותנת הסברא החיצונה וכקושיית אביי שם ודו"ק

גמ' ראש עבד זה הקדש כו' צריך אני להאריך לבאר כל חמירא בהדין סוגיא. וגדולי האחרונים לא ביארו כל צרכן. הנה שיטת רש"י דבין בהקדש בין במכירה אם הקדיש או מכר. ראש עבד או ראש חמור לפלגי' אקדשי' לפלגי' זבני'. ומשו"ה מיבעי' לי' לרש"י אמאי נקט גבי הקדש שותפין. וגבי מכירה משמנין. ולולי שאיני כדאי הייתי מפרש על נכון ההפרש גם לשיטת רש"י. דנחזי אנן דהא ע"כ מיירי הכא שלא נתן לו עדיין המעות. ומכר לו בסתם ראש עבד או ראש חמור. בכמה שהוא שוה בלי שיפריש לו סכום הדמים. דאל"כ נימא הדמים מודיעים. אם מכר לו רק הראש או החצי ולפ"ז שפיר נקט משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה שוה העבד או החמור. ויתן לו הלוקח הדמים לפי הערך. וכיון שהגוף בלא הראש אינו שוה כלום א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף. ומכר לו חציו. ומחוייב הלוקח לתת לו דמי חציו. ואע"ג דלא פי' לו בשעת מכירה רק הראש. מ"מ מחויב המוכר למכור לו חצי עבד או חצי חמור שוה בשוה, וכן הלוקח מחוייב ליקח חצי עבד או חצי חמור. ולשלם כמה שיעלה השומא לחצי עבד או לחצי חמור. וכעין זה פי' בשיטה מקובצת ב"ב ק"ז ע"ב הא דאמרינן שם האומר חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל החצי ע"ש היטב. ועי' ב"מ פ"ז ע"א בש"מ בשם הראב"ד על הא דאמרינן שם משמנין ביניהם ע"ש היטב. אולם גבי הקדש שהקדיש פלגי' שפיר נקט לשון שותפין ולא משמנין. דבהקדש אינו מוכרח לעשות שומא ליתן חצי דמיו להקדש. דהרי אם ירצה יכול להשאר בשותפות עם הקדש. וכמ"ש הראב"ד בפ"ה מה' ערכין הי"ז דבהקדש המה סתם שני שותפין מחצה ומחצה. ושמין את דמיו ונותן מחצה למזבח. או אם יעשה מלאכה חצי שכרן למזבח ע"ש הרי מבואר דשותפין גמורין הם כשותפין דעלמא ולא שייך כלל משמנין לגבי הקדש משא"כ במכירה וכמ"ש. וזה ברור ודו"ק

ואני רואה דכן הוא שיטת הראב"ד. דיעוי' בכ"מ שם שהקשה להראב"ד למה נקט גבי הקדש שותפין. וגבי מכירה משמנין ע"ש. ולכאורה תמוהין דבריו דילמא ס"ל להראב"ד כשיטת הקונטרס שהביאו התוס'. וכן כתב באמת הב"ח בח"מ סי' ר"כ. איברא דהא ליתא. דבפכ"ז בה' מכירה מבואר להדיא דהראב"ד ס"ל כשיטת הרמב"ם שם. דגבי מכירה מכר לו החציו ע"ש. והלח"מ הכא בה' ערכין תמה מדוע שתקו לו הראב"ד ולא השיגו בה' מכירה ע"ש מזה נראה בעליל דהראב"ד בשיטת רש"י אזיל דבין בהקדש בין במכירה לפלגי' אקדשי' לפלגי' זבני' משו"ה לא השיג על הרמב"ם בה' מכירה רק בה' ערכין גבי הקדש אבל במכירה אודוי' אודי לו להרמב"ם. ולשון משמנין יתפרש היטב להראב"ד לשיטתו וכמ"ש בשיטת רש"י ז"ל לעיל והמסתכל היטב באריכות לשון הראב"ד יראה שלזה נתכוין ודו"ק

ושיטת הקונטרס שהביאו התוס' הוא. דבהקדש נקט שותפות לומר שהוא והקדש חולקין