הפלאה שבערכין נא

ולא יותר ע"ש היטב בק"א ובפ"מ ועי' בפי' הרע"ב ודו"ק

רש"י ד"ה ה"נ דליתנהו באיל האשם והא ישראל נינהו כו'. תמוה לי דבסנהדרין ס"ו ע"א דרשינן איש מה ת"ל איש איש לרבות בת טואנ"ד אלמא אע"ג דישראל נינהו מ"מ צריך לרבינהו מקרא ועי' סמ"ג ל"ת רי"ח שהשמיט טו"א אולם הוא העתיק לשון התו"כ ומהתימה שלא הביא הך סוגי' דסנהדרין] ומצאתי בעזר ה' בחידושי הר"ן שם שכתב והא דדרשינן הכא בת טואנ"ד סירכא בעלמא נקטינהו ולא משום דאיצטרכו כולהו דודאי מכיון שהבן והבת חייבין. פשוט דטוא"נ חייבין בין שיהי' בן או בת עכ"ל ובזה דברי רש"י נכונים. ועי' רמב"ם פ"ה מה' ממרים ה"א ע"ש היטב ודו"ק. ועי' חינוך פ' קדושים מצוה ר"ס ע"ש. ועי' מ"ש לעיל ריש מכילתין במתני' וצ"ע ודו"ק

תוס' ד"ה וגואלין כו' דהא תניא בספרי כו' עי' משנה למלך פ"ט מה' שמיטה ה"א ע"ש

תוס' ד"ה והך כו' דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפי' בשאלה. עי' נב"י מ"ת חיו"ד סי' קנ"ד ועי' במקום שמואל סי' צ"ה ועי' מנ"א סי' קצ"ו ס"ק א' וע"ש היטיב באלי' רבה ודו"ק. ועי' ט"א בר"ה דף כ"ח בד"ה הרי עובר בבל תוסיף ועי' רי"ט אלגזי סוף פ"ד דה' בכורות אות ל"ו ע"ש ועי' תשובת רע"א סי' ס"ה ע"ש: תוס' ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא כו' וה"נ הוי מצי למימר כל לוי שאינו שוקל אלא כו' עכ"ל. הא דכתבו זאת אליבי' דריב"ז. ולא הקשו לבן בוכרי דנקט ג"כ כל כהן ושם לא יספיק התירוץ התוס' כמ"ש התוי"ט בפ"א דשקלים. נראה דהתוס' אזלי הכא למ"ש התוס' ביומא ל"ה ע"ב בתירוצם השני שם דאפי' לרבנן דר"י דחיישינן שמא לא ימסור יפה. מ"מ הכא כיון דכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה ע"ש. ולפ"ז בלוים דלא שייך בהם האי טעמא חיישינן בהם שמא לא ימסרו יפה. ושפיר נקט דוקא כל כהן ששוקל אינו חוטא. אבל לוי באמת חוטא הוא. ועי' מל"מ פ"ז מה' שקלים ה"ו שתמה על דברי התוס' ביומא. דמה יענו בהא דנשים וקטנים דאם רצו לשקול מקבלין מידם ע"ש. ולמ"ש אני בגמ' דדוקא קתני מקבלין מידם כמ"ש לעיל לק"מ ודו"ק. ועי' מנחות כ"א ע"ב תוס' ד"ה כל כהן ע"ש ודו"ק

גמ' נערכין לאתויי כו' נראה לי דלהכי מפרש הכא הכל מעריכין אחר כל הכל לבסוף. ולעיל מפרש תחילה הכל מעריכין משום דבעי לפרש אח"כ הכל דנערכין ופשוט

גמ' כל שישנו בהעמדה כו' בסוטה כ"ז ע"א תוס' ד"ה ר"א הקשו מ"ש הכא לא ממעט מוהעמיד אלא גוסס ובסוטה ממעטינן אפי' חיגרת ותירצו מדרבי רחמנא בן חודש לערכין ש"מ דאהעמדה לא קפיד רחמנא ע"ש. נראה בטעמא של דבר דמרבינן חיגר מבן חודש וממעטינן גוסס. היינו משום דחיגר יכול להעמידו לפחות ע"י אחר אבל גוסס דאסור לזוז אותו. א"כ אפי' ע"י אחר לא מתקיים בו והעמידו. ומשו"ה לא ממעטינן חיגר דהוא דומי' דבן חדש דשניהם יכולים להעמידו ע"י אחר. ועי' פנים יפות פ' בחוקותי שלא זכר דברי התוס' אלו ע"ש

תוס' ד"ה ערך דס"ד כו' ר"ל דקשה להו דלא מצינו כלל בתורה ערך קצוב לאברים. ולמה לי קרא למעוטא. לזה כתב דס"ד משום דאדם יודע כו'. אולם תירוץ זה לא אתיא רק אליבא דר"מ דס"ל לקמן ה' ע"א דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולדידי' באמת באומר ערך אבר עלי נותן דמי אותו האבר עי' לקמן דף כ' אבל לרבנן דס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה ליתא לתי' זה לזה כתבו ועי"ל

תוס' ד"ה נפשות ולא המת ואע"ג דאסור בהנאה כו' עי' מל"מ פי"א מה' אבל הכ"א שהוכיח מדברי התוס' אלו דגם מה עכו"ם אסור בהנאה. וזה דלא כמ"ש התוס' ב"ק י' ע"א דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה. ודחה דאפשר דהתוס' רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר"י דאית לי' דעכו"ם אינו נערך ע"ש שהאריך. וזה תלי' בשני התירוצים דלעיל שכתבו לעיל. דלתי' הא' שם ע"כ אתי' הך ברייתא כר"מ וכמ"ש לעיל. והנה בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ט העלה דהך דינא דמת עכו"ם אי אסור בהנאה תלי' בפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ז ע"א דלאביי דס"ל הזמנה מילתא היא וילפינן אסור הנאה במת מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים. זה לא שייך אלא במת ישראל ולא