הפלאה שבערכין נ

לי' כמובן. אמנם מדברי רש"י בשמעתין לא משמע הכי. ובאמת דברי רש"י משוללי הבנה דמאי כפרה שייך באכילת שלמים. ודוחק לומר דמ"ש רש"י בחולין שלמים. קאי רק על איל נזיר. דשייך בי' כפרה על שציער עצמו מיין עי' נדרים דף י' ע"א ע"ש. כאשר דעת לנבון נקל. ועוד דאכתי דברי רש"י בפסחים לא יתיישבו בזה דשם כתב רש"י להדיא. דילפינן כל שלמים מקרא דאשר כופר בהם. והרי קרא קאמר אשר כופר בהם. ומאי כפרה שייך בשאר שלמים ועוד הא כתיב בקרא וכל זר לא יאכל וגומר הרי דקרא איירי בקדשי קדשים

וזה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה פ"ט ואע"פ שהם קדשים קלים ואוכלין הנשים ג"כ. אלו הקדשים קלים אכילתם ג"כ נגררת אחר המצוה ר"ל אע"ג דגם הנשים אוכלין אלו הקדשים קלים מ"מ הוא מ"ע] וכן גם תרומה אכילתה נגררת אחר המצוה. אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם כי אכילת הבשר מן החטאת ומן האשם. בם תושלם כפרת המתכפר כמו שבארנו. ובא לשון הציווי באכילתם מה שלא בא בקדשים קלים ותרומה כו' עכ"ל. וביתר ביאר כתב החינוך פ' תצוה וז"ל ובכלל מצ"ע זו. ג"כ שיאכל חלקם המגיע להם מכל הקרבנות הנקראים קדשים קלים כו' ואכילת קדשים קלים ותרומה לא יוסף ולא יגרע במצות המקריב והנותן עכ"ל. מבואר מדבריהם למדקדק בלשונם. דרק חלק הכהנים מקדשים קלים נכלל בכלל המצוה. אבל לא חלק הבעלים וגם בחלק הכהנים מפורש יוצא מדבריהם. דליכא בהו כפרה כלל. וזה דלא כפי' רש"י בפסחים דגם חלק הבעלים ילפינן מאשר כופר בהם. ודלא כפרש"י בחולין דשייך כפרה גם בקדשים קלים והכפרה תלי' באכילתם. ועי' רש"י ברכות מ"ח ע"ב ד"ה כי דשם כתב דילפינן שלמים מן והבשר תאכל ע"ש היטב וצע"ג ועי' זבחים מ"ד ע"ב סד"א ואכלו אותם כו' וצ"ע ודע דכ"ז נעלם במחילה מכת"ר מהגאון צל"ח בחידושיו לביצה דף י"ט ע"ב דנסתפק שם אם יש מ"ע באכילת קדשים קלים בחלק הכהנים ונשאר בספק ע"ש. ועי' נדרים דף ד' ע"ב ברא"ש בד"ה קא שריא לה למיכל בקדשים שאכילת קדשים מצוה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וכן כתבו שם התוס' ועי' בר"ן ודו"ק ועי' בספר המצות להרמב"ם במ"ע שהוסיף הרמב"ן שכתב ג"כ להדיא כי אכילת הקדשים לבעלים ולראוי לאוכלן עשה וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ואשמות כך הוא בבעלים בחלק הראוי להם וכתב שכן דעת בה"ג. וע"ש דמפקי' לי' מקרא ואכלת לפני ד' א' מעשר דגנך כו' בכורות בקרך וצאנך ע"ש]

רש"י ד"ה זה בגימטריא י"ב. עי' ספר אור יקרות פ' כי תשא שהביא פי' זה בשם יפ"ת. ולא ראה שכן פי' רש"י ותוס' הכא בשמעתין. ומה שהקשה דילמא קאי על אפרים ומנשה דנחשבו לשני שבטים אישתמיטתי' הסוגיא בהוריות דף ו' ע"ב דרק לנחלה הוקשו ולא לשאר דברים ע"ש. ומה שהקשה עוד דילמא זה יתנו פירושו כפשוטו כזה יתנו היינו חצי שקל. עי' מהרש"א ח"א במנחות דף כ"ט ע"א דביאר דע"כ האי זה לדרשא אתי ע"ש. ובזה מיושב קושית התוס' במנחות שם ד"ה שלשה אמאי לא חשיב ר' ישמעאל מחצית דכתיב זה יתנו ואמרינן בשקלים כמין מטבע של אש הראה למשה ולמ"ש א"ש דר"י ס"ל כר"י בן זכאי דזה אתי' לדרשא די"ב שבטים [וכן הוא להדיא במדרש הובא בילקוט ריש פ' כי תשא ד"א זה יתנו כמה שבטים יתנו. זה שבעה חמשה הרי י"ב שבטים ומקודם הביא המדרש דברי ר"מ דכמין מטבע של אש וכו' דו"ק]

ולכאורה יתכן לומר דר"מ דס"ל כמין מטבע של אש הראהו כמבואר בירושלמי שקלים שם ובמדרש רבה במדבר י"ב לשיטתו אזיל למה דמבואר בירושלמי שקלים שם דמאן דאית לי' כל העובר על הפקודים כל דעבר על פקודיא יתן ס"ל כבן בוכרי. ובילקוט פ' כי תשא מבואר דר' נחמי' אית לי' כל דעבר על פקודיא וא"כ לדידי' ליתא לדרשא דזה יתנו היינו י"ב שבטים. ובעירובין דף י"ג ע"ב אמרינן דר' נחמי' הוא ר"מ וא"כ לשיטתו ע"כ דזה אתי לדרשא דכעין מטבע של אש הראהו. אולם אף שכן דעת הרמב"ם דר"מ הוא ר"נ מ"מ הדבר מפליא מאוד ועי' סדר הדורות אות נ' שהאריך בזה. והנכון כמ"ש הנב"י מ"ת חיו"ד סי' קנ"ח ע"ש. ובעיקר תמיהת התוס' אמאי לא חשיב ר"י מחצית השקל אני תמה דהמעיין בירושלמי שקלים יראה דרק ר"מ דס"ל דחייבין בקלבון מה"ת אית לי' הך דרשא דכמין מטבע של אש הראהו. אבל רבנן דס"ל דאין חייבין בקלבון מה"ת לית להו להך דרשא דר"מ. וס"ל דזה אתי להורות דכזה יתנו