הפלאה שבערכין מט

לענין דכל דליתא בפדיון הבן ליתא בערכין. ולא ק"מ הא דפריך רבא מאיל האשם. דהתם אין לנו הכרח למידרש הכא כאשר דעת לנבון נקל. אבל לרב דימי אמר ר' יוחנן [כצ"ל ולא ר' יונתן וכן הגיה במעדני מלך אות ש' ע"ש] דיליף ריקם ריקם מעולת ראייה. א"כ אין לנו הכרח גם הכא לענין לפטור כהנים מערכין. ואם כנים אנחנו בדברינו אלה. רבא דס"ל כר"י בכל מקום לבר מתלת ועי' תוס' סנהדרין י"ז ע"ב ד"ה מ"ט שפיר פריך הכא לאביי אבל אביי יסבור כר"ל ולדידי' לא קשי' ולא מידי וכמ"ש

ובזה מיושב היטיב פי' המשנה להרמב"ם שהביא שנוייא דאביי. וכבר תמהתי בריש מכילתין דהוא נגד סוגיין דהרי רבא דחי לשינויא דאביי. ולמ"ש הנה נכון היטיב. ובזה מדויק הא דכתב הרמב"ם שם הודענו שאין הדבר כן לפי שאיש כתיב בפ' איזה איש שיהי' ומפי' רש"י בשמעתין נראה דקמ"ל דהכי לא דרשינן ועי' היטיב בפי' רש"י. ולמ"ש א"ש דלאביי שפיר יש מקום לדרוש הכא למעט כהנים מערכין. אם לא דמוכח מקרא דלא דרשינן ודו"ק וזה ברור

והנה הך שינויא דרבא והעמידו לפני הכהן ולא כהן לפני כהן. יראה לי דזה תליא בהך פלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב. דהך קרא לא כתיב אלא באם מך הוא מערכך. וכשאינו מך לא בעינן כלל העמדה לפני כהן ועי' תוי"ט פ"ה מ"ב ד"ה יתנו היורשים ע"ש. וזה ברור למעיין הישר. והנה ר"י דס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה ע"כ ס"ל דבעינן קרא כדכתיב דבסנהדרין קי"ב ע"ב מבואר דסתם מתני' ס"ל דבעינן קרא כדכתיב ע"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי וא"כ רבא דס"ל בכ"מ כר' יוחנן ע"כ דס"ל דבעינן קרא כדכתיב. וכן רב אשי מבואר בסוטה דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה דכתיב. דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ע"ש ולשיטתם שפיר משני דה"א ולא כהן לפני כהן משום דבעינן קרא כדכתיב ואם לא ישיג ידו לא יקויים בו האי קרא והעמידו לפני הכהן. אבל הרמב"ם אף למה שהעלה בארצות החיים שם. והוכיח בחוזק יד דס"ל דבעינן קרא כדכתיב. מ"מ בחר הכא בשינויא דאביי. לפרש מתני' גם למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב ועי' שו"ת שיבת ציון סי' צ"ח ע"ש כן נראה לי

שוב מצאתי להגאון מהרי"ש נאטענזאהן בהגהותיו למשניות. שעמד בזה וכתב ולענ"ד דהרמב"ם סמך על מה דאמרו בזבחים מ"ח גמר באיל באיל. והש"ס בערכין קאי למאן דנפקא לי' מתורת האשם ודו"ק כי קצרתי עכ"ל. וכוונתו דלמ"ד דגמרינן באיל באיל ליתא לפרכת רבא. דטואנ"ד ליפטרו מאיל האשם. דגמרינן לחייבם מאשם דשפחה חרופה. דשם לא כתיב בערכך למעוטי טואנ"ד. ורבא דפריך לי' לאביי ס"ל כמאן דמפקי' לי' מתורת. ולפי דבריו עדיפא הי' לי' למימר. דמבואר להדיא במנחות ג' ע"ב דרבא אית לי' תורת ע"ש ונכון הוא לכאורה איברא כד מעיינינן שפיר ליתנהו לדברים הללו מכמה טעמים. חדא דרבא דאית לי' תורת הוא רק לר"ש אבל לרבנן ע"כ דלא דרשי תורת כמ"ש התוס' מנחות ג' ע"ב ד"ה ר"ש ע"ש. ואף אם נימא דרבא בעצמו אית לי' כר"ש מ"מ הא מסקינן שם בריש מנחות דלרבא מחוורתא מתני' דלא כר"ש ע"ש היטב ומוכח דגם לרבא סתם מתני' דלא כר"ש. וא"כ מאי פריך לי' רבא לאביי דאיהו משני לסתם מתני'. ולרבא לשיטתו הרי סתם מתני' לא דריש תורת. ושפיר משני אביי. ועוד דאמרינן הכא אלא אמר רבא ואיתימא רב אשי. ולדבריו אמאי נאיד רב אשי משנויא דאביי. הא רב אשי דמשני במנחות ג' ע"ב דלא כרבא ע"כ דלית לי' תורת כדאמרינן שם להדיא כרבא לא אמרי וזאת תורת לא משמע להו ע"ש. ובר מכל דין הרי כתבו התוס' להדיא בזבחים מ"ח ד"ה בערכך דהך ג"ש לא משמע להקיש אלא לענין כסף שקלים ע"ש שדבריהם מוכרחין. והנראה לענ"ד כתבתי

גמ' טואנ"ד דליתנהו בערכין ליתנהו באיל האשם. אע"ג דטואנ"ד מעריכין מ"מ כיון דאינן נערכין. וליתנהו בכל דין ערכין ליתנהו באיל האשם. וכה"ג פרש"י לעיל גבי ליתנהו בהשמטת קרקע ע"ש וזה פשוט

רש"י ד"ה והך אכילת קדשים משום כפרה כו' שהכהנים אוכלין כו' עכ"ל. עי' רש"י חולין י"ב ריש ע"א ושלמים דאמר רחמנא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלוי' אף באכילה ע"ש. מבואר מדבריו דגם אכילת שלמים ילפינן מאשר כופר בהם. ושייך גם בשלמים כפרה. וכן פרש"י להדיא בפסחים נ"ט ע"א ד"ה בשאר דגם קדשים קלים ילפינן מאשר כופר בהם ע"ש, ולפ"ז א"ש בפשיטות מאי דלא קאמר הכא כהנים איצטרכו לי' משום דגם אכילת ישראל אם אכל שלמים איצטרכו