הפלאה שבערכין מח

ליתן טרם שיתנו בשופרות. למגיהי ספרים ולדיינין שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וא"כ בודאי לא הי' כוונתם כלל בעת שמסרו לציבור שיקרבו משלהם וזה נכון. ומשו"ה לא מקשה מידי אנשים וקטנים דבהדיא קתני בהו דבעינן דימסרו לציבור. אבל לב"ב דקתני סתמא. כל כהן ששוקל פריך שפיר ולהכי לא התנה הרמב"ם גבי נשים וקטנים דימסרו לציבור. משום דממילא משתמע מדנקט מקבלין מהם. מיהו מלשון הרמב"ם שם הי' נראה דנקט גם גבי כהנים מקבלין מהם לא משמע הכי ועי' מ"ש בזה בתוס' וצ"ע. והא דהביא הך פירכא הכא נראה כי היכא דלא נטעי לפרש דגם לב"ב כהנים חייבין. והא דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא היינו לאפוקי מדרשת הכהנים. וריב"ז אמר לא כן היינו דאתי' למימר דלישנא דב"ב אינו מדוקדק. לזה הביא הך פירכא הכא דמזה מבואר. דב"ב וריב"ז פליגי בעיקר הדין כן נ"ל

גמ' והני כהנים הואיל וליתנהו בשקלים ליתנהו בערכין. בשעה"מ ריש ה' שקלים הקשה מזה להרע"ב דס"ל דקטן פחות מבן עשרים ליתנהו בשקלים.. א"כ איך ה"א דכל דליתא בשקלים ליתא בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתא בשקלים ואיתא בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפ' ערכין. ותירץ דה"א דקטנים שאני כיון דאתי' לכלל חיוב שקלים שפיר קרינן בהו איתנהו בערכין. משא"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ע"ש. וכל משכיל העובר על דבריו ישתומם. דמה יענה בנשים דליתנהו בשקלים דממעטינן להו מאיש. ואיתנהו בערכין דבהדיא כתיב אשה בפ' ערכין. ונראה הא דה"א דכהנים ליתנהו בערכין מהקישא דערכין לשקלים. היינו שאם העריך את עצמו או את אחר פטור מלתת את ערך הקצוב כמו שפטור משקלים. ולפום ה"א זו הייתי פוטר גם הנשים אם העריכה את עצמה או אחר. דבקרא לא כתיב בהדיא. רק שאשה נערכת. ואשה שהעריכה מרבינן מקרא דנפשות כמבואר לקמן. ולפי האמת גם בכהנים איכא ריבוי בקרא לחייבם בערכין כמ"ש בפי' המשנה להרמב"ם רק דכיון דלא כתיב בהדיא הי' ה"א למיפטרינהו א"כ לפום ה"א זו גם נשים הייתי פוטר מלתת הערך כמו כהנים. אבל להיות כהנים נערכים. בזה ליכא שום ה"א להוציא את הכהנים. דאשה יוכיח דכתיב בהדיא בקרא [וגם דהוא נגד הסברא דמטעם דפטירי משקלים שלא יהיו נערכים]

ובזה מדוקדקים דברי רש"י שכתב דאיצטרך דכהן שהעריך עצמו או את אחר נותן את הערך כישראל. ולא כתב כהן שנערך. והיינו כמ"ש דבזה איכא למימר נשים יוכיח. וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפי' המשנה וזה ברור. ובזה עולין דברי השעה"מ כהוגן. ועי' שם בשעה"מ שהקשה כיון דקטן לא מצי לאקנויי מה"ת א"כ לא מהני מסירתם לציבור. ועי' קצה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' ועי' אבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שנשא ונתן שם בדברי השעה"מ בדברים נכונים. ובחידושי למס' מועד קטן הארכתי הרבה בזה בס"ד

גמ' דקא מעייל חולין לעזרה. לכאורה הא מרא דשמעתין הוא ר"י. ואיהו ס"ל בפסחים כ"ב ע"א דחולין בעזרה לאו דאורייתא. ולשיטת רש"י שם דבאיסור אכילה ושחיטה גם לר"י הוא דאורייתא א"ש. ועי' שעה"מ ריש ה' חו"מ שהעלה שכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש. ובמקום אחר הבאתי ראי' לשיטת רש"י מנדרים י"ט דאמרינן שם לר"י ספיקא חמור מודאי ופרש"י והר"ן. משום קרבן דקא מייתי חולין בעזרה. מוכח מזה דאפי' לר"י איסור שחיטה ואכילה מדאורייתא ע"ש היטב. והתוס' לשיטתם דס"ל דלר"י גם לענין אכילה דלאו דאורייתא הלא פי' באמת שם בנדרים מטעם הקפה ע"ש ודו"ק

אולם דהכא באמת גם לשיטת התוס' א"ש דמ"מ מדרבנן אסור להכניס חולין בעזרה. וא"כ חוטא הוא וכמ"ש המשנה למלך שהבאתי לעיל דבסוגיין מיירי לענין איסור דרבנן ע"ש היטיב ועי' פלתי סי' ק' שהבאתי לעיל וכ"ז פשוט. ובל"ה הכא עיקר האיסור והחשש הוא שלא יהי' קרבן ציבור נקרב משל יחיד כמ"ש הרע"ב פ"א דשקלים ע"ש ודו"ק

גמ' א"ל רבא אלא מעתה גבי איל האשם כו' יראה דזה תלי' בהא דאמרינן בבכורות דף נ"א ע"ב דר"ל יליף שם דהמפריש פדיון בנו ואבד חייב ערך ערך מערכין. ועי' שם פרש"י כתיב הכא בבכור ופדיו מבן חדש תפדה בערכך מה ערכין חייב באחריותן כו' ע"ש. א"כ לפ"ז כיון דילפינן פדיון הבן מערכין מהא דכתיב בערכך גבי פדיון הבן שפיר ה"א דילפינן גם ערכין מפדיון הבן