הפלאה שבערכין מב

ותירץ הדורש לציון דלכאורה יש להבין. דמה"ת נימא דאישתרי להו נבילה מדאישתרי מליקה הרי אכילה קדשים עשה היא וכל עשה דוחה לא תעשה ומנ"ל דאישתרי להו נבילה. אלא שמוכרח לומר שהותרה להם ולא משום דחי' דאל"כ הא אפשר לקיים שניהם. שיאכלו כהנים הרבה עד שיגיע לכ"א פחות מכזית. ומדלא קפדינן בהא ש"מ שהותרה. אבל בכלאים באמת הוא מטעם דעשה דוחה ל"ת ולא היתר להם כלאים כלל ע"ש ולמ"ש הא ליתא. והתוס' לשיטתם מקשי שפיר דמוכח מדאיצטרך קרא דעשה דוחה ל"ת ולא ילפינן מבגדי כהונה דכלאים הותרה להם לגמרי בבגדי כהונה ודבריהם מוכרחין בשמעתין וכמ"ש

והנראה אצלי ע"פ מאי דקיימ"ל ביבמות דף ג' דאיסור כלאים הוא דוקא בלבישה דאית בי' הנאה ע"ש א"כ למאי דמסקינן דשלא בשעת עבודה לא אישתרו בכלאים אלא בעידן עבודה א"כ לא הותר כלל כלאים לגבי כהנים דכל איסור כלאים הוא רק הנאת לבישת הכלאים הרי קיימ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בנדרים דף ט"ז דהמודר הנאה מסוכה יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולפום מאי דס"ד דבשלא בשעת עבודה נמי מותרין בבגדי כהונה א"כ שפיר מוכח דאישתרי כלאים לגבייהו. דליכא למימר כיון דלבישת בגדי כהונה הוא מ"ע בפני עצמה א"כ נימא גם בזה מצות לאו ליהנות ניתנו גם שלא בשעת עבודה. דז"א דהא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא אמרינן רק במצוה שהיא חוב על האדם. ומוטל עליו לעשותו בע"כ. כמו שפירש"י בר"ה דף כ"ח דמצות לא ניתנין להנאתן רק הם גזירת המלך בעל כרחן של ישראל. א"כ שלא בשעת עבודה דיש בידן שלא ללבוש עוד בגדי כהונה לא שייך בזה למימר מצות לאו ליהנות ניתנו. אבל לאחר דמסקינן דרק בעידן עבודה שרי להו. ובעידן העבודה הרי הם מוכרחים ללבוש בגדי כהונה לא אישתרי כלאים כלל לגבי כהנים דבעידן עבודה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו. והן הן כונת הגמ' נהי דאישתרי בעידן עבודה כו' היינו כיון דלא שרי להו רק בעת העבודה לא הותר כלאים לגבייהו בשום מקום. דבעידן עבודה מצות לאו ליהנות ניתנו שוב מצאתי במנחות מ"א תוס' ד"ה תכלת שכתבו שם ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ע"ש היטב ומהנראה שנתכוונו למ"ש וזה ברור

וע"פ האמור מיושב היטב קושית התוס' במנחות מ"ה שהבאתי לעיל. דבאמת למאי דמסקינן לא הותר כלל כלאים בבגדי כהונה וכמ"ש ודו"ק היטב **הג"ה עי' בחת"ס יו"ד בסי' ס"ט שהוא מתרץ ג"כ כזה. שלמה נתן חרב דלוקניק:**

גמ' הכל חייבין בתפילין כהנים לוים כו' הרמב"ם השמיט גם הכא ולא הביא לשון הברייתא בה' תפילין. והדבר פשוט משום דמסקינן דקמ"ל דלא מעכבי אהדדי כדתנן תפלה של יד אינו מעכב של ראש. א"כ מאחר שהרמב"ם פ"ד מה' תפילין כבר הביא האי דינא תו לא איצטרך לאשמעינן גם הכא הך דינא

גמ' אימא במצות הראש נמי לא לחייבו קמ"ל. מבואר מזה דכהנים חייבין בתפילין של ראש אפי' בשעת עבודה עי' תוס' ד"ה ציץ. ובזבחים דף י"ט אמרינן על מה שאמרו שם דכהנים בעבודתם אם הניחו תפילין חוצצת. והתניא שפטורין מן התפילין ואם הניחו אינה חוצצת. ומשני הא דראש הא דיד. הרי שפטורים מן תפילין של ראש רק אם הניחו אינה חוצצת. וכבר העיר בזה הש"א סי' ל"ז לדעת הר"ן וסייעתו שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפי' אפשר לקיים שניהם. איך אמרו בערכין דכהנים חייבים בתפילין. [וקושי' לדעתי רק להר"ן לשיטתו שגם הוא מיאן בפרש"י בסוכה דף כ"ו ועי' שם ברש"א ועי' שג"א שם] ונדחק בזה ע"ש. והנכון מה שראיתי בספר טהרת הקודש בזבחים שם. שכתב לדחות ראיית הרשב"א מסוגיא דשמעתין שאסור להניח תפילין של ראש על המגבעות ודלא כדעת רש"י עי' ב"י סי' כ"ז וכתב שם וז"ל דבלא"ה צריך לפרש האי דערכין דקאמר דכהנים חייבים בתפילין ובזבחים אמרינן דפטורין. וע"כ צ"ל דחייבין דערכין היינו שאם הי' לבוש תפילין קודם העבודה חייב בהנחתן גם בשעת העבודה. ואסור לחלוץ תפילין של ראש עכ"פ. וא"כ הוצרך לומר שם טעם ששערו הי' נראה בין ציץ למצנפת. ולא הי' אפשר לומר שיניחם על המצנפת. שהרי אם הי' צריך לחלצם שוב ליכא עליו חובה להניחם מאחר שעוסק כבר במצות העבודה. אלו תורף דבריו ודברים ברורים המה דגם לשיטת הר"ן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואינו מחוייב לעשותה מ"מ אינו רשאי לבטל את המצוה שכבר עשה. ומ"ש הער"ע בזה חסרון תבלין. וגם תירוצו אינו עולה לרב נחמן דס"ל ביומא כ"ד דהי' מפייסין בבגדי חול ע"ש.