הפלאה שבערכין לט

בידי שמים חוץ מצינים ופחים. אולם בב"ב דף קמ"ד ע"ב הגירסא דאמר ר"ח הכל בידי שמים כו' ע"ש. עירובין דף כ"ו ע"ב הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומלח. כלים פי"ז משנה י"א הכל לפי מה שהוא אדם. בסוכה ח' ע"א לברך כו' הכל כו']

גמ' הכל מעלין כו' עי' שו"ת מעיל צדקה סי' כ"ו ע"ש

רש"י ד"ה לאתויי עבדים שאם יש לו ע"כ כו' עכ"ל בכתובות פירש"י בע"א כמו שהביאו התוס' הכא אכן שם פי' דרבו יכול לכפותו להעבד שיעלה עמו וא"כ שפיר פי' בע"ע לרבותא טפי דכש"כ הוא לע"כ דיכול לכפותו שיעלה עמו וכמ"ש הש"מ שם. אבל הכא דפי' דהעבד כופה את רבו שימכרנו בא"י זה לא שייך בע"ע. דאין ע"ע נמכר אלא ע"י ב"ד בגנבתו. אבל רבו אינו יכול למוכרו לאחרים משו"ה פי' בע"כ. ומדלא פי' הכא בע"ע דכופה את רבו להעלותו לדור שם. משמע דס"ל באמת אין כח ביד העבד לכפותו לרבו כיון דהוא בעצמו דר בחול"א. ומצאתי בפ"י שם בכתובות שכתב כן לדעת רש"י שם ע"ש. ומדברי רש"י כאן ראי' לדבריו. וזה דלא כמ"ש בש"מ ובמהרי"ט שם לדעת רש"י ע"ש. ועי' פ"י שם שהאריך והעלה דליכא לפרש כלל בע"כ לדעת רש"י ואישתמיטתי' דברי רש"י הכא. והא דשינה רש"י פי' הכא כבר כתבתי לעיל (בד"ה בהך סוגי' ישתומם כל משכיל וכו'] מה שנ"ל בזה ועי' היטב בהפלאה שם

תוס' ד"ה לאתויי עבדים כו' ור"י פי' שהעבד יכול לכוף להעלותו או יפטרהו עי' רמב"ם פ"ח מה' עבדים ה"ט שכתב עבד שאמר לעלות לא"י כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו לשם. וצ"ל דמ"ש התוס' או יפטרהו היינו אם לא ימצא למכור אותו. ועי' בלשון הראב"ד שהביא הר"ן בכתובות ובמה שפי' הפלאה בכוונתו. ע"ש

תוס' ד"ה לאתויי עבד שברח כו' ואפי' לפי' ר"י דבע"כ מיירי דרוצה למוכרו שאינו מוציאו מרשותו עכ"ל ר"ל שאין לו רשות למוכרו וזה אינו מוכח מרישא דגבי מעלין יכול למוכרו למי שיעלהו כמ"ש הרמב"ם הנ"ל. והנה מלשון שאינו מוציאו מרשותו שכתבו התוס' משמע דרק להוציא את העבד מרשותו לרשות אחרים אינו רשאי. אבל אם רוצה רבו לעבוד עמו שם בא"י עבודת עבד הרשות בידו. איברא מדברי הרמב"ם פ"ח מה' עבדים מבואר דאין לו עליו שום עבדות כלל רק כותבין לו שטר אדמיו. וכופין אותו לשחררו ע"ש

ואולי מ"ש התוס' שאיני מוציאו מרשותו. הכוונה מרשות עצמו של העבד כמו שפי' ר"ת זיל זבני' היינו להעבד עצמו ע"ש בכתובות. ועי' שם במהרי"ט. ובהפלאה ד"ה והנה הרמב"ם כו' שלא ראה, דברי התוס' בשמעתין ע"ש ודו"ק

גמ' הכל חיייבין בסוכה כו' כהנים איצטרכו לי' כו'. הסוגיא תמוה מאוד דהא גם בדירה בשעה שעוסקין בעבודה אין נזקקין לנשותיהם ואין המניעה מחמת הסוכה. ושפיר הוי כעין תדורו. הגע בעצמך. מי שאשתו נדה בחג האם נימא שיהי' פטור מסוכה אתמהה. גם מה דסיים מידי דהוי אהולכי דרכים כו' משמע דה"א דפטורים מטעם דבעידן עבודה טרידי בעבודה. וזה אינו ענין למה שאמר בתחלה. דס"ד ה"מ דלפטרו מטעם שאין נזקקין לנשותיהם. ועי' שער אפרים סי' ל"ד שהעיר מהא דקיי"ל בסוכה כ"ה ע"ב דאבל חייב בסוכה והרי אבל אסור בתשמיש המטה. ואמאי לא נפטרי' כמו דכהנים פטירי בעידן עבודה מטעם זה. ומה שתירץ שם השער אפרים. דכוונת הש"ס דקמ"ל דכהנים חייבין אפי' בשעת עבודה. דנהי דה"א דבעידן עבודה פטירי ושלא בשעת עבודה חייבין מידי דהוה אהולכי דרכים כו' קמ"ל דגם בעידן עבודה חייבין דזה מיקרי כעין תדורו ע"ש. כבר השיגו באלי' רבה סי' תר"מ דזה נגד פשטות הסוגי' ונגד פי' רש"י ותוס' ע"ש

והנה למאי דקיי"ל ביו"ד סי' שצ"ט דאין שום אבילות דאורייתא ואפי' יום מיתה וקבורה. א"כ לק"מ. דאנן קיי"ל כר"מ בסוכה כ"ג ע"א דהעושה סוכה ע"ג בהמה כשרה דמדאורייתא מחזא חזי'. ורבנן הוא דגזרו בה ע"ש. וא"כ ה"נ מן התורה אבל מותר בתשמיש המטה ושפיר הוי כעין תדורו מדאורייתא וזה ברור לענ"ד אינו דומה זל"ז דתשבו כעין תדורו הוא בסברא ע"כ מאי איכפת לן דרק מדרבנן מכ"מ לא הוי כעין תדורו ולא דמי' כלל לד' ר"מ דו"ק ובעיקר קושי' השער אפרים. עי' בכתר המלך על הרמב"ם דו"ק שם] אלא דלפ"ז