הפלאה שבערכין לז

וראיתי במג"א סי' רע"א ס"ק ב' שכתב דאישתמיטתי' להב"ח דברי התוס' בסוכה ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה. ובמחכת"ר הרמה. אישתמיטתי' דברי התוס' במגילה והכא. דנראה בעליל דעתם דלא כמ"ש בסוכה וכמ"ש

הגה"ה לענ"ד יעויין בסי' תרפ"ט במג"א ס"ק ה' ובמג"א ס"ק ז' ובלבושי שרד שם יראה דהמג"א לא אישתמיט מזה התוס' רק דהוא סובר דהב"ח בסי' רע"א לא עמד ע"ז הטעם דנשים אינן חייבים בקריאת מגילה רק לשמוע דאל"כ לא הי' הב"ח מקשה ע"כ מתרץ המג"א רק עפ"י תוס' סוכה לחלק בין רבים וקצרתי. עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]

ובקרבן נתנאל כתב דאשה אין מוציאה נשים רבות ודייק לה מלשון הרא"ש שכתב שהאשה מוציאה חבירתה. והעמיס זאת בכוונת התוס' בסוכה. ואין בו טעם וריח ונעלם ממנו לשון התוס' הכא ולשון תוס' הרא"ש בסוף מסכתין ע"ש ופשוט

בא"ד והוי מצי למימר לאתויי קטן ואליבא דר"י עכ"ל ר"ל בשלמא לפרש"י דאתי לאתויי נשים שהן מוציאות זכרים ידי חובתן וא"ש בפשיטות אין לנו לדחוקי לאוקמי לאתויי קטן ואליבא דר"י דהא בהדיא קתני בסיפא ור"י מכשיר בקטן. אבל לשיטת בה"ג דאתי לאתויי שמוציאין רק נשים אחרות והדוחק בזה מבואר דפשיטא הוא. לשיטתי' כתבו דהומ"ל לאתויי קטן ואליבא דר"י וכן משמע בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין יעו"ש. ועי' בספר החיים בסי' תרפ"ט שהאריך בזה. ולא נתחוורו לי דברי' כלל דמ"ש שם סוף פ"א לא נהיר דכשרין משמע לכתחילה תדע דכולל גם אנשים וע"כ גם לכתחילה קאמר ע"ש וזה פשוט. ומה שהקשה שם בסוף פ"ג להסוברים דאשה פסולה לקרות המגילה. מ"ט לא תני נמי חוץ מאשה. עי' יומא מ"ג תוס' ד"ה הכל דאין למדין מכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. עוד האריך שם בפ"ה לפרש מה שאמר ר"י מכשיר בקטן היינו להוציא את הקטן. לא ידעתי מה יענה להא דאמר ר"י שם דף כ' קטן הייתי וקריתי למעלה מר"ט וזקנים בלוד ע"ש ואין לי להאריך בזה בדבריו

תוס' ד"ה מזמנות וצ"ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובא ליכא. עי' טור או"ח סי' קצ"ט שהביא שם שהרא"ש פי' דע"כ חייבות קאמר כו' והיינו ע"כ לחיובא מדקאמר הכל חייבין ע"ש. ולשיטת התוס' ע"כ צ"ל כמו שכתב שם הב"י בשם הסמ"ג וז"ל גרסינן בפ"ק דערכין הכל חייבין בזימון כו' ותימא דבריש פ' שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות. ואומר ר"י דלעצמן דוקא רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן ועי' ב"ח מ"ש בזה ולזה נתכוונו התוס' במ"ש דרשות לנשים לזמן ר"ל דוקא לנשים לעצמן ודו"ק

תוס' ד"ה והצרוע ואע"ג דבנגעי הראש וזקן כתיב אשה לא ילפינן אשה עכ"ל, לכאורה משמע דקושי' התוס' דלמה לי והצרוע לילף מהתם. אלא דא"כ אינו מובן מ"ש דהתם איצטרך כו' אדרבא תיקשה לפ"ז טפי לילף מהתם. ונראה דכוונתם אמאי לא יליף נגעי הראש מהכא. וע"ז שפיר תירצו דהתם איצטרך כו' ולפ"ז תיקשה אמאי לא יליף הכא מנגעי הראש לזה כתבו לקמן דסד"א מדאיצטרך לרבויי אשה כו' ודו"ק

תוס' ד"ה דמסברי' לי' כו' ועי"ל דהכא לאו אכהן קאי אלא אישראל חכם דקאי גבי' כו' ראיתי להעתיק דברי התורת חיים בשבועות דף ו' וז"ל יש לומר דהתם לאו אכהן המטמא קאי אלא אישראל הרואה את הנגע קאי דהא דתנן הכל כשרים לראות הנגעים לאו בכהנים דוקא איירי דהכי איתא בריש פ"ג דנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן משמע דהכל כשרים בישראל איירי. וקאמר התם דהכל אתא לאתויי אפי' ישראל שאינו בקי בהן ובשמותיהן. ומפרש לה רבינא והוא דמסברי' לו וסבר. אבל כהן אפי' שוטה נמי והיינו מ"ש התוס' שם בשבועות] וא"ת מה לנו לזה הישראל כיון דיש לנו ישראל אחר דמסברי' לו וע"ז תירצו כגון שעיניו כהות ואינו יכול לראות עכ"ל. ומעתה יבואר לנו כוונת התוס' הכא. ועי' בת"ח שם דהנראה דאישתמיטתי' דברי התוס' הכא

תוס' ד"ה ערל כו' טעמא מפרש ביבמות כו' ומצי לאתויי ברייתא כו' המשך דבריהם. דבלא הך טעמא דיבמות איכא למימר דעדיפא לי' להביא הך דר"א לאשמעינן היא גופא דהלכה כר"א דסתמא דמתני' כוותי' קאי וכן מורה לישנא דתלמודא. וכדר"א. אבל למאי מפורש