הפלאה שבערכין לד

בזה ונעלם ממנו דברי התוס' הכא ועי' ב"ח או"ח סי' י"ז מ"ש בזה ואישתמיטתי' מ"ש התוס' הכא ועי' בספר עמק הלכה סוף ה' סוכה שנעלם ממנו דברי התוס' הכא ומלבד זה דבריו תמוהין ע"ש. ועי' ארצות החיים סי' י"ז במאיר לארץ ס"ק כ"ג מ"ש בזה ע"ש

תוד"ה ולרבינא וד"ה תשלומין וד"ה במשנה ראשונה הכל דיבור אחד וע"ש בד"ה במשנה ראשונה. ל"ה קאי אכל שלשה דיבורים הנ"ל

תוס' ד"ה במשנה כו' והא דמיבעי לי' במעוכב ג"ש כו' יש לחלק דגבי עולה לרגל אינו אדונו שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו כו' עכ"ל. הקשה בשעה"מ בפ"ב מה' חגיגה דלפ"ז אמאי לא משני דהכל אתי לאתויי מעוכב ג"ש כגון במפקיר עבדו דמעשי ידיו לעצמו והניח בצ"ע. ולענ"ד כוונת התוס' ע"פ מ"ש הט"א שם בחגיגה. דאפ"ת דאדון קרינן בי' לענין קנס. אפ"ה אזלינן לקולא לענין ראייה וה"ט כיון דבר חיובא בראייה הוא מצד חרות שבו. אלא צ"ע מעכב עליו מלחייבו בראייה. וכיון דאין רשות רבו עליו למשנה אחרונה אין צ"ע מעכב על צ"ח מלחייבו בראייה. אבל מ"מ צ"ע במקומה עומדת בפ"ע אלא שאין כח לעכב על צ"ח שבו. משו"ה מיבעי לן התם אי קרינן בי' אדון לענין קנ ועי' ט"א ריש חגיגה שהאריך בנועם שפתיו להמתיק הדבר. ואני רואה שלזה נתכוונו התוס' הכא בשמעתין במ"ש דלגבי רגל אינו אדונו שאינו יכול לעכב כו' ר"ל אע"ג דצד עבדות במקומו עומדת מ"מ אינו אדונו. ואינו מעכב על צד חירות שבו. וז"ש אבל מ"מ אדונו מיקרי. והיינו משום דצ"ע במקומו עומדת ועפ"ז נסתלקה קושיית השעה"מ דכיון דצ"ע במקומו עומדת. א"כ במעוכב ג"ש שפיר מיקרי אדונו גם לענין ראייה רק הכא בחצי' עבד וחצי' ב"ח שאני דחייב מצ"ח שבו ואין צ"ע מעכב עליו כיון שאין רשות רבו עליו וזה ברור. אפס מלשון חדושי הרשב"א גיטין שהביא השעה"מ לא משמע כן ולדידי' שפיר הקשה השעה"מ ע"ש היטב. ועי' חגיגה בתוס' ד"ה לא נצרכה שתירצו באופן אחר. ובפ"י בגיטין נדחקו בדבר ועי' שעה"מ שם שמיישב דברי' על נכון ע"ש ועי' סוטה כ"ה ע"ב תוס' ד"ה לאו כגבוי ודו"ק

תוס' ד"ה שהגיע לחינוך כו' שמחנכין אותו למצות ולא נהירא דהתם להתענות איירי כו' עכ"ל ברש"י מסיים שמחנכין אותו לשעות הרי דגם רש"י ראה דלענין תענית איירי אלא דמשמע לי' לרש"י מדנקט לעיל גבי לולב וסוכה וציצית ותפילין כל אחד ואחד לפי ענינו וכאן נקט סתמא שהגיע לחינוך דקאי אחינוך שהוזכר ביומא במתני' לענין יום הכפורים וכן כתב רבינו גרשום מאור הגולה בסוף מכלתין וז"ל שהגיע לחינוך שחייב בתקיעת שופר בחינוך האמור ביום הכפורים עכ"ל ומהנראה שנתכוין למ"ש

תוס' ד"ה אין מעכבין כו' בפ"ב דר"ה מקשה הספר כו' עכ"ל פי' תלמודין. וכעין זה כתבו התוס' בברכות דף י"ב ע"ב ד"ה והלכתא דלא פסק בספר והיינו בתלמודא כמ"ש שם הרש"ל. ועי' עוד שבת י"ג ע"א ד"ה ופליגא בסוף דבריהם במ"ש והספר לא חש לפרש והיינו תלמודא ע"ש ובחנם הגיה הצ"ק בזה ועי' עוד בספר הכריתות בשער ג' בלשון למודים א' כ"ט בד"ה אגב גררא כו' על מה שאמר הספר כו' והוא תלמודא ע"ש ועי' לקמן כ"ה ע"ב תוד"ה ור"ש בתחלה שואל הספר ע"ש ועי' בנזיר דף ג' ע"ב תוד"ה כגון וקשה דהספר לא הזכיר ע"ש

בא"ד כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין עכ"ל כן פי' רש"י בר"ה שם וכן פי' הרי"ף שם וע"ש בר"ן. ובתוס' שם דחו פי' זה והביאו ראי' מסוגיין. וע"ש ביום תרועה במה שמיישב פי' רש"י וכתב דהא דמייתי הכא מאין מעכבין התינוקות הוי כמו וכו' ואסיפא סמוך דקתני ומתעסקין עמהן עד שילמודו ע"ש וכן כתב להדיא בתוספת הרא"ש בסוף מסכתין. ועי' שם בפ"י שהעלה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי ודבריו נכונים. ועי' חכ"צ סי' ל"ה ובפמ"א ח"א סי' ק"ב ועי' מור וקציעה להגאון יעב"ץ ע"ש

בא"ד וא"ת כו' למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו עכ"ל. לא ידעתי מדוע נקטו הקושי' דוקא להך מ"ד הא ביבמות קי"ד מבואר דבאיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו והרי הכא איסורא דרבנן הוא וצ"ע ועי' חידושי הרשב"א בנדה דף מ"ו ע"ב ובמל"מ פרק י"ז מה' מאכלות אסורות הכ"ז ע"ש: