הפלאה שבערכין לב

א"כ ע"כ קרא דאת פני האדון אתא לעבד גמור כמו שאמר רב הונא בחגיגה ומסוגי' מוכח דלא חייש ר"ה לקושיות רבינא שם. כאשר דעת לנבון נקל אולם חל עלינו להבין טעמא דרב הונא דלא תני' להא דרבינא דלכאורה שפיר קמותיב

והנראה אצלי. עפ"י מ"ש התוס' בב"ק פ"ח דג"ש דלה לה אתי' להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכהפ"ח במצות שהאשה חייבת. אבל לא להקל עליו ע"ש. וגדולי הרבנים האחרונים נתעוררו על דבריהם מהא דחגיגה דפרכינן שם הא למה לי קרא כו' ולדברי התוס' הג"ש לא אתי לגרעו והנוב"י מ"ת חחו"מ סי' י"א תמה עליהם ששגו בפשט דברי התוס'. דג"ש לא אתי' לפטור את העבד רק לחייבו דמסברא הייתי פוטר את העבד מכל מצות דמהיכא תייתא יחייב תורה צוה לנו משה אבל לא לעכו"ם. ומג"ש אתי לחיובא לעבד במצ"ע שלא הז"ג דומי' דנשים. רק לגבי עדות דכתיב ועמדו שני האנשים. דגם עבד הוא בכלל אנשים לא אתי' ג"ש לגרעו ע"ש שהאריך בזה. ואני אומר דבחנם התמרמר הנב"י על הני אריותא. דבודאי לא נעלם מגדולי עולם דבר פשוט כזה דג"ש לא אתי רק לחיובא. הלא תראה שהמגיה במל"מ רמז לעיין ביום תרועה בחידושיו לדף כ"ט. ושם מבואר בפשיטות כמ"ש הנב"י. ועיין מ"ש הט"א שם בחגיגה בזה ע"ש. אפס דכוונת קושיתם. הוא דנחזי אנן הרי פרכינן שם בחגיגה בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנלן. ולכאורה יפלא מאי פריך מנ"ל. מה"ת נחייב להו כיון דנשים פטירי. וכל עיקר חיוב העבד במצות מנשים ידעינן. וע"כ ניכלל בזכורך. וג"ש דלה לה לא אתי לגרעו כמ"ש הנב"י לענין עדות ולפ"ז למאי דפרכינן הא למה לי קרא כו' מוכח דג"ש אתי' גם להקל עליו ודלא כמ"ש התוס' בב"ק. וזה נכון בכוונת גדולי עולם במאי שהקשו על התוס'

והנה ביסוד הדבר אם הג"ש נאמר להחמיר דוקא או גם להקל. נראה דזה תליא בפלוגתא דאמוראי. דיעיין ביבמות ח' ע"א תוס' ד"ה רבא דכתבו דרבא ס"ל דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא ולא לענין התירא. ומבואר שם בסוגיא דר"א מדיפתא ורבינא ס"ל כיון דאין הקיש למחצה גם להתירא אקשינהו ע"ש היטב והמעיין הישר יראה דגם לענין ג"ש תלי' בהך פלוגתא דרבא ורבינא ויעויין קידושין דף ג' תוס' ד"ה ואשה שכתבו שם דריבוי קנינים גמרינן מהקישא ולא מיעט קנינין דכה"ג אמרינן כו' אלא לאו משום דלא נאמר ג"ש דחילול להקל אלא להחמיר. הרי מפורש יוצא מדבריהם דג"ש חד דינא אית לי' עם הקישה לענין זה ע"ש היטב בדבריהם ודבריהם שם סובבים הולכים אליבא דרב הונא ומוכח מזה דר"ה אית לי' דרק לחומרא נאמר ולא להקל. ולפ"ז הנה נכון היטיב דר"ה לשיטתו דס"ל כרבא דלא נאמר ג"ש דלה לה להקל אלא להחמיר וכמ"ש התוס' בב"ק משו"ה בעינן קרא דאת פני האדון למעט עבד לאפוקי ממשמעותא דכל זכורך. אבל רבינא לשיטתו דס"ל כיון דאין ג"ש למחצה א"כ גם להקל נאמרה הג"ש ולטעמי' שפיר פריך הא למה לי קרא. וע"כ דלא נצרכה אלא לח"ע וחצב"ח

ומעתה א"ש היטיב דברי רש"י בשמעתין דאזל אליבא דרב הונא כמ"ש ודברי התוס' ב"ק שכתבו דלחומרא אקשינהו ולא לקולא אזלי אליבא דרבא דאיהו איירי שם בב"ק ע"ש ובזבחים דף ק"ג ע"א בתוס' ד"ה אין תירצו באופן אחר ע"ש והיינו דשם אזלי אליבא דרבינא דאיהו איירי שס בסוגיא ולדידי' ליתא לתירוצם שכתבו בב"ק ונכון הוא] ועי' אור חדש שם בקידושין ג' והנראה דאישתמיטתי' הך סוגיא דיבמות ובהתרועע היסוד יפול הבנין ע"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"ש

רש"י ד"ה ולרבינא דאמר בפ"ק דחגיגה ומייתי', לה מסיפא דמתני' דהתם קתני ועבדים שאינם משוחררין עכ"ל לכאורה הוא מיותר ולמאי נ"מ אי מתני' דייקא כרבינא אי לא. ועי' ריש חגיגה דשם פירש"י בקיצור ולרבינא לקמן אמרינן בפירקין ע"ש. ונראה דכוונתו למ"ש הט"א שם בריש חגיגה דליכא למימר מאן דאית לי' כולן תשלומין דראשון לית לי' הא דרבינא ולאתויא מי שחצי' עבד אתא. ורבינא לית לי' כולן תשלומין דראשון ולאתויא חיגר ביום ראשון אתא משום דמתני' דייקא כרבינא משו"ה לא רצה לומר דמ"ד כולן תשלומין דראשון לית לי' דרבינא ע"ש ולזה הכא דקאי בסדר קדשים ולא מייתי לה רק דרך אגב האריך רש"י לפרש דהא דרבינא מייתי לה מסיפא דמתני' וכוונתו למ"ש. אבל בחגיגה דשם נראה וסמוך באותו פרק מבואר היטב הך דרבינא