הפלאה שבערכין לא

שהקשה שם אמאי חייב לר"א הרודה חלה דבש ביו"ט לפטור מטעם הואיל. ועי' דו"ח שתירץ כיון דמ"מ מדרבנן אסור משום פירות הנושרין. א"כ לא חזי לאורחים יוע"ש ומדמיאן הר"י בזה ונדחק ליישב ש"מ דאיסור דרבנן לא מהני לדין תורה והכא עדיפא מדהתם עי' תשובת רע"א סי' ה'. ועי' מ"ש הארצות החיים שם בס"ק א' בדעת התוס' ועי' חכ"צ סי' ק"ן דזה תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י ע"ש היטב. ועי' גיטין ס"ד ע"ב תוס' ד"ה שאני. דלכאורה מוכח מדבריהם שם דלר"ח לית לי' דדין תורה נמשך אחר דברי חכמים ע"ש היטב בר"ן. אולם באמת אינו ענין לכאן דגבי ממון שאני דהפקר ב"ד היה הפקר לא מהני רק להפקיע רשות הבעלים מממונם. אבל לא לעשות קנין. וברשמי הדברים אשר לי על מסכת מועד קטן בדף ט"ז ע"א הארכתי הרבה בזה בס"ד. חקרתי דרשתי ופרשתי הענין על נכון ועי' באר יצחק חאו"ח סי' כ"ח שהאריך בזה בדברי טעם. אמנם מ"ש שם ליישב קושית הש"א בסתירות דברי ר"י תמוהין דבריו למ"ש ואין להאריך בזה עוד

והנראה לכאורה יש להעיר במ"ש התוס' דל הוי בעידנא. הא לר"א דס"ל בשבת קל"א דמכשירי מצוה דוחה שבת לדידי'. ע"כ לא בעינן בעידנא יע"ש בתוס' ד"ה ושוין. וא"כ מה תירצו הכא אליבא דב"ש דלא דחי עשה דפ"ו ללאו דלא יהי' קדש משום דלא הוי בעידנא. הא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ולא בעינן כלל בעידנא. ויש לדחות דתירוצם זה אזיל לב"ה דגם לדידהו קשה אחרי שחזרו להורות כדברי ב"ש

ומה שהקשו שם התוס' בחגיגה איך יעבור הרב על עשה דלעולם בהם תעבודו. עי' תוס' סוטה ג' ע"א ד"ה ר"י שהביאו הירושלמי דב"ש ס"ל וקנא את אשתו חובה. וב"ה ס"ל רשות. וא"כ גם לעולם בהם תעבודו ס"ל לב"ה רשות דזה תלי' אם אמרינן כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ע"ש בסוגיא. וא"כ ע"כ צ"ל דקושיתם קאי אליבא דב"ש. ולפ"ז יש לפקפק בדברי הב"א הנ"ל ע"ש ועי' א"מ סי' א' ס"ק ב' במה שהאריך בדברי התוס' הללו. ועי' ישועות יעקב חאהע"ז ע"ש

רש"י ד"ה שאינו צריך לאמו כו' ואינו קורא אימא עכ"ל תמוה דשם בסוכה ובעירובין פ"ב ע"א מסקינן דאימא גדולים נמי קרא אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא ע"ש ובירושלמי סוכה איתא סתמא ואינו קורא אימא כמו שפי' רש"י הכא ע"ש ועוד קשה לי מדוע נקט רש"י סימנא דר"ל. ולא נקיט הא דר' ינאי שם דנישנת מקודם. ועי' שם בסוכה בפי' המשנה להרמב"ם וצ"ע

רש"י ד"ה מי שח"ע כו' אבל עבד גמור פטור דכתיב את פני האדון ד' מי שאין לו אדון אלא הוא עכ"ל והוא תמוה דבחגיגה מסקינן דעבד גמור ידעינן מג"ש דלה לה מאשה. וקרא אתי למי שח"ע וחצי ב"ח ע"ש. וכבר עמד בזה הרב המגיה במל"מ בפ"י מהל' מלכים ה"ז. ומ"ש שם דדברי רש"י אזלי למשנה אחרונה דכופין את רבו. הוא דבר שגגה וכאשר כבר תמה עליו הגאון רע"א בדו"ח בריש חגיגה ע"ש

והנה בירושלמי ריש חגיגה ילפינן ג"כ לעבד גמור מקרא דאת פני האדון כמו שפי' רש"י הכא. אולם הירושלמי לשיטתו א"ש. דס"ל להירושלמי דהא דפטרינן נשים היינו מקרבן אבל בראיית פנים בעזרה אפי' טף חייבים דגמרינן. ולפ"ז הא דממעטינן נשים מזכורך. היינו מקרבן. וא"כ הוי ילפינן עבדים מגז"ש דחייבים בראיית פנים בעזרה כנשים. משו"ה ממעטינן להו מקרא דאת פני האדון דאפי' מראיית פנים פטירי. ולא קשיא קושית רבינא הא למה לי קרא אבל למה שהעלו התוס' ריש חגיגה ובט"א שם דתלמודין פליג אירושלמי ופטרינן נשים אפי' מראיית פנים. א"כ ליכא למימר דקרא דאת פני האדון אתא לעבד גמור כקושית רבינא. ועי' לח"מ פ"ג מה' חגיגה ה"ב ע"ש היטיב ודו"ק. [כעת ראיתי בירושלמי ברכות פ' מי שמתו דיליף שם דעבדים פטורים מק"ש דכתיב ד' אחד מי שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר. ועי' שנות אלי' שפי' דברי הירושלמי בחצי עבד וחצי בן חורין ולמשנה ראשונה דאל"כ לא צריך קרא הא גמרינן לה לה מאשה כמו שאמרו בחגיגה ע"ש וצ"ע בזה. ועי' שם בברכות בפ' מי שמתו הנ"ל בקול הרמ"ז דאישתמיטתי' הירושלמי ע"ש]

והנה באמת כד מעיינין. דברי רש"י מוכרחין בשמעתין דלפי מאי דאמרינן בסוגיין דהכל אתא לאתויי ח"ע וחצי ב"ח דחייב בראייה