הפלאה שבערכין ל

בטלית דבת חיובא הוא ואין בו ציצית הרי עובר בידים הא אנן לר"ח ורבה קיימינן. ולדידהו דס"ל דח"ט היא אינו עובר כלל בשעת לבישה כי אם בעת שראוי להטיל הציצית וחיילות המצוה לדידהו לא הוי כלל בשעת לבישה וביותר תמוה מה שתרצו דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף ודברים הללו לא ניתנו להאמר רק למ"ד ח"ג אבל למ"ד ח"ט. הרי כבר נתחייב גם טרם שנתעטף. ותם אני שלא נתעוררו בזה גדולי המחברים. אמנם בירורן של הדברים עפ"י מה שראיתי בחידושי הרשב"א מנחות שנדפס זה לא כביר שם בדף מ"א שכתב וז"ל דאע"ג דלמ"ד חובת טלית אינו מתחייב במצוה בשעת עטיפה ולבישה כי אם בשעה שמטיל הציצית. מ"מ מצות הטלית הציצית בכלי קופסא. אינו אלא בשביל חיילות חיוב המצוה בשעת לבישה. דאז קיים המצוה שנצטוה. דאין סברא דלמ"ד ח"ט שצוה הכתוב לעשות ציצית לטלית המונח. ושמצוה לעשות ציצית בטלית אע"פ שלא ילבשנו כ"א ינחנו בקופסא. אלא צ"ל דלמ"ד ח"ט הוא שציוהו הכתוב לעשות ציצית בכל טליתות שיש לו שסופו ללובשם. ע"ש שהאריך בזה. תמצית העולה מדבריו דאף למ"ד ח"ט אינו מקיים מצות ציצית בעת שהוא מטיל הציצית רק מפני שסופו ללובשו. ומהאי טעמא אמרינן שם במנחות ומודה שמואל בזמן שעשאה לכבודו שפטורה. דלאו לאיתכסוי' עבידא ע"ש. ועי' יד המלך בה' ציצית שכתב בזה דברים לא נתחוורו אצלי כלל ע"ש] ועפ"ז נתבאר כוונת התוס' על נכון. כיון דעיקר קיום המצוה הוא בעת שהוא לובש אפי' למ"ד ח"ט. אע"ג דהמצוה מתחלת בעת הטלת הציצית מ"מ כי מכסה בטלית שאינה מצוייצת הרי ביטל עיקר המצוה בידים. ושפיר הקשו וע"ז תירצו דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב. היינו כיון דכל עיקר חיוב כלי קופסא הוא רק מפני שסופו ללובשם. וא"כ בעינן שיהי' סופו עומד להיות מכוסה בה דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר. ולו יצוייר אם הי' בגד העומד רק לאותו רגע שמתעטף. ואינו עומד להיות מכוסה בו. פשיטא אפי' למ"ד ח"ט היתה פטורה כמו בזמן שעשאה לכבודו. כיון דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר. ולא עת שהוא מתעטף. ולפ"ז מאחר שפטרו סדין בציצית. ובמקום שוא"ת הרשות נתונה להם לעקור דברי תורה. א"כ הסדין אינו עומד לחיוב רק לרגע שהוא מתעטף דאז הוי קום ועשה ואחר שנתעטף פטור דהוי שוא"ת ואז הרי הוא שוא"ת ואז הוי כמו שאינו לבוש עוד וכיון דכל החיוב הוא רק לרגע זו שמתעטף בה ממילא הוא פטור לגמרי אפי' למ"ד ח"ט דהוי כמו טלית שאינו עומד רק לרגע שמתעטף דפטורה וכמ"ש ודו"ק היטב והבן. וע"פ האמור סרה מהר קושית הש"א. דלר"ח ורבה דס"ל דח"ט הוא א"כ למאי דנקטינן דסדין בציצית מותר. וא"כ החיוב עליו גם אחר שכבר מכוסה בה. א"כ הוי שפיר בעידנא לדידהו דמקיים העשה גם בעת הטלת הציצית. כיון דסופו להיות מכוסה בו

איברא דז"א רק לר"ח ורבה דס"ל ק"ט אבל לדידן דקיימ"ל דח"ג הוא א"כ לים למימר דעשה דציצית אינו חל עד אחר שנתעטף. דא"כ תקשה קושית הש"א האיך דחי עשה דציצית לאו דכלאים הא לא הוי בעידנא. והן הן כוונה התוס' במה שסיימו ומלשון להתעטף מוכיח נמי בה"ג דקיימ"ל בציצית דח"ג הוא. וכל משכיל העובר על דברי ה' ישתומם דאינו ענין כלל להא דלעיל ולמ"ש הנה נכון בעזרה"ש והמשכיל יבין [כוונת המחבר כאן] בנקל להעמיד ע"ז אך יעיין עוד לקמן בדבריו בתוד"ה היודע להתעטף בדיבור השני שם ובזה יש לומר בתוס' יבמות הנ"ל עוד כוונה דו"ק שם בדברי הפנים אך לענ"ד דכוונת התוס' בפשוטו להוכיח דיש להביא ראיה מלשון הברכה כמו שהבה"ג מוכיח מלשון הברכה דו"ק וזה פשוט. מהמגיה] שוב ראיתי בארצות החיים סי' י"ג ס"ק ג' שהאריך ליישב קושי' הש"א דמה בכך שתחילת הלבישה היתה בהיתר הא הת"ה חשוב כמעשה והעלה שם דדברי התוס' סובבים הולכים לר"ח דס"ל ח"ט ע"ש ולא הרגיש כלל דלפ"ז דברי התוס' תמוהים. וההר הגדול הי' לפניו למישור ע"ש היטיב

וראיתי שם מה שתמה למה שהעלה דדין תורה נמשך אחר דברי חכמים וכל שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא. א"כ כיון דגזרו חכמים שלא להטיל ציצית בסדין ממילא א"א להטיל בו ציצית גם מה"ת. והוי כא"א להטיל ציצית מצד שאין לו ציצית או מצד סברא שכתב הר"י שבמרדכי שמותר ללבוש הבגד. ואינו עושה איסור כלל ע"ש. לענ"ד מדברי התוס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה מוכח דהר"י ס"ל דאיסור דרבנן לא מהני לדאורייתא