הפלאה שבערכין כט

שלש פעמים בשנה יראה יראה כו' ומאוד תמוהין לי דברי ר"ג מאור הגולה דלפירושו לא דרשינן הכא כלל מקרא ומסורת דיראה הראשון הוא יראה והשני הוא יראה ובסנהדרין דף ד' ע"ב מוכח דהוי מקרא ומסורת ע"ש. גם פירושו השני אינו מובן כלל ועי' מהרש"א שם בסנהדרין ובמהר"ם שי"ף אמנם כן דע"פ דברי ר"ג מאור הגולה אשכחנא מרגינתא ליישב קושי' הט"א בחגיגה דף ז' ע"א אותיבי' ר"י לר"ל יראה יראה מה אני בחנם אף אתה בחנם. והקשה הט"א דמאי פריך ר"י לר"ל דהא הך ברייתא אתיא כמ"ד דדריש נמי מסורת בכה"ג אף דכי הדדי נינהו אבל רבנן פליגי ולא דרשי מסורת בכה"ג כמבואר בסנהדרין דף ד' ובריש חגיגה וא"כ לא דרשי נמי מה אני בחנם אף אתה בחנם ודילמא ר"ל ס"ל כרבנן ועוד הקשה מאי פריך ר"י לר"ל דילמא ר"ל כר' יהודה ס"ל דהקישא לסומא אתי' ע"ש שנידחק מאוד בזה. אמנם מדברי רגמ"ה למדתי תירוץ נכון דהך יראה יראה דמה אני בחנם קאי אקרא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום וכו' ומזה ילפינן מה אני בחנם כו' והך ילפותא קאי אליבא דכ"ע כמ"ש

וזה לשון כלי יקר על התורה לפי שנאמר יראה כל זכורך קרי בי' יראה ויראה היו"ד בצרי לומר שכדרך שבא לראות כך בא לראות כך נאמר כאן מזה הטעם יראה ויראה כי הכל ענין אחד ועי' רמב"ם בפ"ב מהל' חגיגה שהי' לו גירסא אחרת ויש לברור הדבר

גמ' תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם. עי' ש"מ ב"ב י"ב ע"ב שכתב. ואע"ג דרבו מפסיד הוולדות. מ"מ מאי דאפשר לתקן לרב תקנו. אבל הוא חסר עיקר תיקנו דהיינו מצוות פ"ו. ואית דגרסי תקנתם פי' בתמיהא את רבו ואת עצמו לא תקנתם עכ"ל. וכוונתו דמאי תקנו בזה. דגם את רבו וגם את עצמו לא תקנו. דלישא שפחה כו' וא"כ הרב מפסיד הוולדות. והוא בעצמו אינו יכול לקיים פ"ו ומאי תקנה איכא הכא. אלא כופין את רבו. ואז תיקנו לפחות את העבד וזה פשוט

והן הן כוונת הר"ר משולם בחגיגה ב' ע"ב בתוס' ד"ה תקנתם. ועי' שם רש"א שנידחק מאוד בכוונתם והדבר ברור דנתכוין למ"ש הש"מ. ולזה היפך הגירסא והקדים את עצמו לרבו. להורות דפירושו בתמיהא. דלעצמו לא נוכל לומר דמאי תקנתם פירושו בניחותא. דלעצמו ליכא תקנה כלל ולרבו אדרבא איכא קצת תקנה והיכא קאמר דלרבו לא תקנתם. אלא ע"כ דפי' בתמיהא תקנתם. הא ליכא תקנה לא לעצמו ולא לרבו כמ"ש. ולדעתי כן צריך להגיה בש"מ דלפי מה דאיתא לפנינו בש"מ אינו מובן לשון אית דגרסי ע"ש ודו"ק וזה ברור מאוד בס"ד [ועי' שבת דף פ"א ע"א ד"ה ואם לאו כהכרע ובמהרש"א שם וכעין זה סנהדרין י"ג ע"ב ברש"י ד"ה בידא ממש ע"ש. המגיה]

גמ' רישא שפחה כו' בריש חגיגה בתוס' ד"ה לישא שפחה הקשו דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש. ותי' בשם ר"י דבעידנא דמעיקר לאו לא מקיים העשה דמשעת העראה קא עקר ללאו. ועשה דפ"ו אינו מקיים אלא בגמר ביאה. ובט"א שם הרבה לתמוה. דהר"י סותר א"ע למ"ש ביבמות דף צ' ע"ב בתוס' ד"ה כולהו. דעשה דציצית אינו חל עד אחר הלבישה. ולאו דכלאים חל תיכף בשעת לבישה ע"ש. וא"כ קשה איך קיימ"ל דעשה דציצית דוחה לאו דכלאים. הא בביצה ח' ובשבת קל"ג אמרינן. אימר דאמרינן דאתי' עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידן דמעיקר לאו מקיים עשה. ולדברי התוס' שם לא הוי בעידנא דהלאו נעקר מהתחלת לבישה. והעשה אינו מקיים עד אחר שנתעטף ע"ש ועי' ש"א סי' כ"ט וסי' ל' ע"ש. ועי' נב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א שהאריך בזה. והביא פלוגתא בין הראשונים בזה אי זה מיקרי בעידנא כיון דלא אפשר לקיים המצוה באופן אחר. ועי' ארצות החיים סי' ח' ס"ק ב' ובספר החיים שהאריכו למעניתם עי' עליהם

והנראה לענ"ד. דלכאורה דברי התוס' מרפסין איגרא. דנחזי אנן דמרא דשמעתין שם ביבמות צ' הוא ר"ח דאיהו דאמר שם לרבה כולהו נמי שוא"ת הוא ע"ש. והרי ר"ח ס"ל במנחות מ"ב דציצית חובת טלית הוא. וכן לרבה למאי דס"ל לר"ח אליבא דרב דח"ט הוא ע"כ גם רבה יסבור כוותי' דכל מילי דמר עביד כרב לבר מתלת כמבואר בשבת כ"ד ע"א. ומ"ש בנב"י דרבא גרסינן. הוא ללא אמת כאשר יראה הרואה בסוגי' שם. וברש"י נפל טעות הדפוס ולפ"ז יש להבין מאי הקשו התוס' דסדין בציצית. היכא הוי שוא"ת. דכי מכסה