הפלאה שבערכין כז

לא הוקשו אשה לאיש. כדמוכח בקידושין ל"ד דילפינן שם דנשים חייבות במ"ע שלא הז"ג מקרא אחרינא ולא ילפינן מהך הקישא רק לחייבם בל"ת ע"ש ויראה לי כיון דילפינן בקידושין דמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות. הך ילפותא מפקי' לי' ממשמעותא דלשון זכר דנאמר בכל התורה. וא"כ ה"א דאשה כשרה לקדש ומשו"ה בעינן יתורא לפסול את האשה. ומצאתי און לי ממ"ש הפ"י בקידושין נ"ו ע"א על הא דממעטינן סמיכות ותנופות בנשים מדכתיב בני ישראל ונא בנות ישראל וכתב שם הפנ"י אע"ג דברוב המצות כתיב בני ישראל ולא ממעטינן נשים התם טעמא אחרינא איכא. דבמצות ל"ת הא בהדיא מרבינן להו מקרא דהשוו אשה לאיש. ובמ"ע שאין הזמן גרמא הא מרבינן להו מדהוי לי' ת"ת ופדה"ב שני כתובין ואין מלמדין והוי לי' כמו מעוטא דדוקא בהנך פטירי אבל בעלמא חייבין וא"כ ע"כ דבני ישראל אתא לדרשא אחריתא או דאורחא דקרא הוא כו' יעו"ש. וכן כתב שם הריטב"א. וא"כ כ"ש הכא לענין לשון זכר דהך מיעוטא דש"כ אפקי' ממשמעותא. והא דכתיב לשון זכר אורחא דקרא הוא. וזה ברור

שוב ראיתי בספר באר אברהם ביומא י"א שהאריך בפרט זה. ודבריו אינם נראים דמה שהניח ליסוד מוסד דבמ"ע שפיר ממעטינן מלשון זכר כבר בארנו על נכון דז"א ואישתמיטתי' דברי הריטב"א ופנ"י. ומ"ש דבאפר פרה דנ"מ לאפוקי מטומאה הוי כמו ל"ת לא נהיר כלל כאשר דעת לנבון נקל אמנם דברי הת"י שהביא שם הב"א אהא דביתך ולא ביתה לשון זכר כתיב תמוה לכאורה למ"ש. ונראה דכוונת התו"י הוא דהתם מיותר לגמרי לשין זכר דהוי לי' למיכתב בית. ומדקתני ביתך בלשון זכר הוי ממעטינן אשה ודו"ק

וד נראה לי דהא דאמרינן ביתך ולא ביתה הוא נמשך למה שאמר אח"כ ביתך ולא בתיהם דכיון דה"א למעט שותפים מימלא הוי ממעטינן גם אשה מביתך דכתיב לשון זכר דה"א דהא דממעטינן משני כתובים דבמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות הוא רק בעשה השוה בכל אבל היכא דאינו שוה בכל דשותפים פטורים אשה נמי פטורה דממעטינן לה מלשון זכר. וכמו דאמרינן בריש תמורה אהא דפרכינן למה לי קרא לרבות את האשה תיפוק לי' דהשוה הכתוב אשה לאיש לעונשין. ומשני מ"ד עונש השוה בכל אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל אשה נמי כי עבדה לא לקי' ע"ש כן נראה לי. ועפ"י האמור איצטמיד קושית הגרע"א בגליון הש"ס ובדו"ח על הא דמשני למען ירבו ימיכם הני בעי חיי והני לא בעי חיי ותמה שם הגרע"א דזה אינו מספיק על בית שותפות דלא דנין על גברא דבני חיובא נינהו אם ידורו בבית כל אחד לבדו. אלא דנין על הבית וזה ימים כבירים רשמתי בגליון הדו"ח דבחולין קל"ה ע"ב משמע להדיא דמרבינן שותפים מדכתיב ימיכם לשון רבים והא דקאמר הגמ' הני בעי חיי לא קאי רק אנשים. ולמ"ש קושי' הגר"ע קמה גם ניצבה. דעל נשים לחוד אין אנו צריכין כלל טעמא לחייבם דכיון דשותפים חייבים מדכתיב ימיכם ממילא לא ממעטינן נשים מביתך וכמ"ש לעיל. וע"כ דקאי הך טעמא אשותפים. ואולי דעדיפא מיני' משני ודו"ק ולשון התוס' מנחות צ"ג ד"ה לפי צע"ג ע"ש

גמ' מה סופיני לרבות את כו' ת"ל אם המר ימיר עי' מנחות צ"ג ע"א תוד"ה מיבעי שהקשו דבפ' אין מעמידין שמעינן לר"י דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם. ותירצו שם דבמקום שמוכח לא אמרינן ע"ש ועי' סוטה כ"ד ע"א ד"ה ור"י ומנחות י"ז ע"ב תוס' ד"ה מאי שהאריכו בפרט זה. ועי' מל"מ פ"ו מה' דעות ה"ז שהאריך בזה ולא זכר שכבר קדמו התוס' הנ"ל

גמ' ורבנן מואם ור"י ואם לא דריש. עי' זבחים ה' ע"א תד"ה אחד שכתבו דר' יוחנן ס"ל דיורש ממיר. ולפי"ז מוכח דר' יוחנן דריש וי"ו לרבות את האשה כמבואר בשמעתין. וביבמות ע"ב השיב ר"א לר"י אפי' מאן דלא דריש וי"ו. וי"ו ה'. דריש ע"ש. ולכאורה עדיפא הוי לי' לר"א להקשות לר"י לשיטתו דמוכח דדריש וי"ו

אמנם אחר העיון הנה נכון דנחזי אנן. דהא דצריכין לרבות את האשה אע"ג דהוקשו אשה לאיש לעונשין מבואר בריש תמורה לגירסת רש"י שם וכן הוא גירסת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ ריש ה' תמורה דה"א לאו שיש בו מעשה. אבל תמורה לאו שאין בו מעשה ה"א דאשה לא מחייבה קמ"ל. ולפ"ז לר"י לשיטתו דס"ל שם בתמורה ג' ע"ב דתמורה הוי לאו שיש בו מעשה. משום דבדיבורא עביד מעשה. א"כ לדידי' שפיר ידעינן אשה