הפלאה שבערכין כו

של"ט מ"ש בזה ובספר רביד הזהב פ' קדושים כתב דממעטינן שליח מאתך ע"ש. ולענין מתנות כהונה תניא בספרי ונתן לכהן ולא לשולחו של כהן. ובפ"ח יו"ד סי' ס"א ס"ק י"ג החליט דמיירי בסתמא שמא לא ניחא לי' לכהן אבל אי מדעתי' שלח ליטלם שפיר דמי דשלוחו של אדם כמותו ע"ש ולא משמע כן פשטות לישנא דספרי. אלא פשוט דהכא גלי קרא דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו בזה כמו בכל דוכתא דכתיבנא. ומה שהביא הפ"ח ראי' מהא דיכול הכהן לזכותם לישראל ת"ח כבר דחה במחנה אפרים בה' זכיה ומתנה סוף סי' ט' ע"ש ועי' קצה"ח סי' רע"ח ס"ק ט"ו ובסי' ר"ד ס"ק ג' ועי' היטב בש"מ ב"ב דף קכ"ג ע"ש ודו"ק ועי' נתיבות סי' רמ"ג ס"ק י' ע"ש ודו"ק וברשמי הדברים אשר לי הארכתי הרבה בפרט זה כי מצינו בכמה מקומות השמיט הרמב"ם להביא הא דממעטינן שלוחו ובכמה מקומות הביא הא דממעט שלוחו ובארתי דברי הרמב"ם בכל מקומות מושבתיהם ואין כאן מקומו להאריך בזה. ומה שהקשה בצ"ק והניח דברי התוס' בצ"ע רב. אמאי לא נימא בקדשים דאין שלוחו כמותו אישתמיט תלמוד ערוך מנחות י"ט ע"א שהבאתי לעיל [בתד"ה תחלת הקדש] ודברי התוס' מנחות צ"ג ע"א ד"ה לפי וכבר השיגו בזה המשכיל לאיתן ות"ל קיימתי' מסברא דידי טרם ראיתיו ועי' חגיגה י' ע"ב בטו"א שם. ועי' פמ"א בהקדמתו בחידושיו למס' ב"ק שתמהו מאוד על דברי התוס' ועי' משכיל לאיתן בחידושיו למנחות צ"ג ע"א ובספרו באר אברהם חגיגה שם מ"ש בישוב דברי' ועי' ברכי יוסף ריש ה' שחיטה שהאריך בזה ועי' נב"י מ"ת חיו"ד סי' י"ד ע"ש היטב ועי' פ"י ריש פ"ב דקידושין בתוס' ד"ה נפקא לי' מדריב"ק: בא"ד וא"ת לילף מינייהו כו' מדאיצטרך למעטינהו עכ"ל התוס' לשיטתם בקידושין דף ל"ד ד"ה אלא ע"ש. אבל לשיטת רש"י לק"מ דב' כתובים אין מלמדין ומוקמינן אדינייהו. ולא ילפינן להיפך ועי' בספר כריתות לשון לימודים ריש שער א' ע"ש ועי' נב"י מ"ק חאה"ע סי' ע"ח א' ה' ושם בסי' פ' א' כ"ז ואישתמיטתי' דברי הכריתות הנ"ל ע"ש

תוס' ד"ה לית לי' והכי משמע פ' שתי מדות כו' כתבו כן לאפוקי מגרסת ס"ק הספרים בתמורה וכמ"ש לעיל [בגמ' ור"י כל בעלי חוברת לסמיכה לית לי'] וכן מצאתי בתוס' מנחות דף צ"ג ד"ה לרבות שכתבו כן להדיא ע"ש. עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מעשי הקרבנות ה"ט שכתב כולן צריכין לסמוך עליו בזה אחר זה. ודבריו נובעין מתוספתא כמ"ש הכ"מ שם]

ע"ב גמרא ור"י האי המר ימיר מאי עביד לי' כו' לרבות את האשה דתניא לפי שכל הענין כו' קשה לי אמאי לא קאמר דה"א דנילף תחילת הקדש מסוף הקדש מה נשים ליתנייהו בסמיכה אף בתמורה ליתנייהו. ומצאתי בתוס' הרא"ש בסוף מסכתין שהעיר בזה והקשה עוד דבתמורה דף ט' ע"א יליף מקרא דאין אדם ממיר בקרבן חבירו. ואמאי צריך קרא נילף מסוף הקדש דאימעט מקרא דאין אדם סומך בקרבן חבירו. ותירוצו שם מגומגם. וכוונתו דחדא מתורצת בירך חברתה. דבאמת לא יליף ר"י כלל תחילת הקדש מסוף הקדש. דהאי כדיני' והאי כדיני'. רק לגבי יורש שפיר ילפינן מהדדי דאחר דמצינו דאין אדם סומך ואין אדם מימר בקרבן חבירו. א"כ כיון דגלי קרא דלגבי סמיכה יורש כאחר א"כ ממילא ה"ה לגבי תמורה חשוב כאחר והוא נכון. שוב ראיתי במנחות צ"ג בתוס' ד"ה לפי כו' שעמדו ג"כ בקושית הרא"ש ותירצו כמ"ש יעו"ש. ועי' צ"ק ריש תמורה שהביא בשם הבה"ז קושי' אחת שם וז"ל הקשה אחד מהבחורים הא אמרינן לעיל דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש. וקרבנו של גוי אינו טעון סמיכה כו' והצו"ק הוסיף להקשות מאי בעי שם קטן מהו שימיר הא קיימ"ל קטן אינו סומך ע"ש שנשאר בצ"ע ואישתמיטתי' דברי התוס' במנחות הנ"ל שכבר עמדו שם בקושי' הבה"ז ובתירוצם נסתלקה גם קושי' הצ"ק מקטן ע"ש ודו"ק

גמ' לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר קשה לי דביומא מ"ג קאמר דר"י פוסל את האשה לקידוש וילפינן מדכתיב ונתן ולא ונתנה וכתבו שם בתוס' דמיותר הוא ומלשון זכר לא דייק שכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. והרי הכא קאמר ר"י דהוי ממעטינן אשה מלשון זכר. ואין לומר דשאני התם דאיתקש אשה לאיש לכל עונשין משא"כ הכא וכמ"ש התוס' דלענין תמורה אי לאו קרא לא הוי שוה אשה לאיש [עי' במג"א סי' מ"ו ס"ק ט' ועי' רמב"ם פ"ט מהל' עדים ה"ב ובכ"מ שם. ועי' תומים סי' נ"ה ס"ק ח' ע"ש היטיב ועי' שער המשפט סי' כ"ח סק"ג ז"א דלענין קום ועשה