הפלאה שבערכין כד

קאי גם עליהם ריבוי דהכל לאתויי מופלא הסמוך לאיש ונפשט ספיקא של המל"מ פ"א מהל' ערכין הי"א אי גם בעכו"ם מרבינן מופלא הסמוך לאיש ע"ש כן נראה לי נלענ"ד דיש להעיר בזה אולי לא כתבו התוס' דקאי ריבוי דהכל רק על האי דכתוב במשנה ראשונה אבל עכו"ם דמעריך הוא במשנה ג' ושם אינו כתוב הכל. מהמגיה]

בא"ד וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרא נפש כו' עכ"ל תמוה לי דבסנהדרין ע"ח ע"א פליגי רבנן ור' יהודה ב"ב במשמעות כל נפש ובטריפה כ"ע מודו דפטור וע"ש בפירש"י דמדלא איפלגי בי' ש"מ כו' גברא קטילא חשיב לי' עכ"ל. מבואר מזה דטריפה לא ניכלל בכל נפש. דאינו אפי' מקצת נפש. וכמת חשבינן לו ועי' ש"מ בב"ק כ"ו ע"ב שהאריך בזה. ועי' מכילתין לקמן ד' ע"א נפשות ולא המת. וא"כ היכא מרבינן הכא מנפשות כל שהוא נפש ואפי' טריפה. ואם טריפה מיקרא נפש כל דהוא אמאי לא מחויב ר"י ב"ב בטריפה וצע"ג נלענ"ד להמעיין היטב בתוס' יראה להדיא דהיכא דבעינן נפש מצד הסברא כגון לחייב מיתה בעבורו דלזה בעינן נפש מצד הסברא דאם גברא קטילא הוא הסברא פוטר את ההורגו ע"כ גם טריפה לא הוי נפש אבל הכא בערכין הא דבעינן נפש לאו מצד הסברא אלא גזירת הכתוב הוא דמת לא נערך בזה טריפה הוי נפש דו"ק בקושי' דעיקר הקושי' הי' מצד דבבן יומו הוא ספק נפל ומכ"מ חייב ההורגו א"כ אף טריפה נמי חייב ההורגו אף דגברא קטילא הוא כיון דאיקרא נפש אבל לתירוצ' דבבן יומו מיירי בכלו חדשיו אין לנו ראי' דלענין מיתה סגי' בזה דאיקרא נפש אף דגברא קטילא הוא ע"כ נשאר על הסברא אבל בערכין לא תלי' בסברא וזה ברור דו"ק מהמגיה]

תוס' ד"ה כלשישנו. ל"ד כו' אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר עכ"ל לא הבנתי דהא טומואנ"ד במתניתין ופחות מבן חודש לקמן דף ה' ע"א וכן ידו ורגלו לקמן דף כ' ע"א דליתנייהו בערכין ופשיטא דאיתנייהו בדמים דלא יהא אלא דמי דיקלא כדפריך לקמן דף ד' ע"ב ולולי דברי התוס' נראה דזה ודאי דאיכא דאיתא בדמים וליתא בערכין. ודיקלא וארעא יוכיחו. ומה דקאמר הגמ' כל שישנו בדמים ישנו בערכין ר"ל דכל מה שישנו בדמים יוכל להיות בערכין ועיקר כוונת הגמ' לאפוקי דמה דליתא בדמים ליתא כלל בערכין. אבל מאי דאיתא בדמים לפעמים ישנו בערכין ולפעמים דליתא בערכין. ומדוקדק בזה לישנא דתלמודין מאי דקאמר ישנו בערכין דהוי לי' למימר כל שישנו בדמים נערכין ולמ"ש א"ש היטב ודו"ק והתוס' באמת ציינו כל שישנו בדמים נערכין ומשו"ה משמע להו דלמאי דס"ד כל שישנו בדמים נערכין לעולם ודו"ק

תוד"ה קרבנו כו' ואגב חורפי' לא עיין דהתם ליכא אלא תרי עכ"ל. ר"ל דגבי קר כתיב וסמך ידו על ראש קרבנו. וגבי כבש כתיב ג"כ וסמך ידו על ראש קרבנו אבל גבי עז כתיב וסמך ידו על ראשו. ובפי' הראב"ד לת"כ כתב ואי קשי' לך היכי דרש תלתא קרבנו והלא לא כתיבי אלא תרי דבפרשת ואם עז לא כתיב קרבנו אלא וסמך ידו על ראשו. י"ל דקרבנו קרבנו קמאי דבן הבקר ובן הצאן דרשינן לעיל [בתו"כ[ שכל המביא שלמים או שום קרבן מביא שלום לעולם אבל בעז לא כתיב בה שלמים ומשו"ה לא מידרש להאי דרשא. אלא דרשינן לי' לסמיכה כדאמרן עכ"ל. והן הן כוונת רש"י דהא דכתיב ואם עז קרבנו קאי על סמיכה כמ"ש הראב"ד. ומ"ש התוס' א"נ משאר קרבנו דריש עי' מנחות צ"ג ע"א תד"ה קראי ע"ש היטב

תוס' ד"ה תחלת הקדש כו' הא ליתא דאפי' שלוחו לא ממעט לשחיטה עכ"ל הקשה בספר ק"א דלמא באמת מהכא יש למילף דשלוחו אינו שוחט. ותירץ דא"כ לא איצטרך קרא דשחיטה כשרה בזר ע"ש. והוא תמוה. דילמא הא דמרבינן שחיטה בזרים היינו דוקא בבעלים אבל לא שלוחו. ובעיקר קושיתו אישתמיטתי' סוגיא ערוכה מנחות י"ט ע"א דאמרינן שם מדגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים. וכן כתבו להדיא בתוס' מנחות צ"ג ע"א ד"ה לפי ע"ש. ועיין פ"י ריש פ"ב דקידושין על רש"י ד"ה מנלן ועי' חת"ס חיו"ד סי' שכ"א ע"ש

שם קרבנו ולא קרבן חבירו וא"ת כיון דאמרינן ידו ולא יד שלוחו כ"ש חבירו עכ"ל ובראב"ד שם בת"כ תירץ דמהתם ממעטינן שאינו יכול לומר לשלוחו סמוך תחתי על ראש קרבני. אלא הוא עצמו יסמוך והכא קא ממעט שאם שלח לחבירו קרבנו