הפלאה שבערכין כג

קדושין דף ס"ג אבל עיין ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"א ובכאן בלא"ה ההקדש חל תיכף בעבד וחוב עליו לשלם עכ"ל. ונעלם ממנו שיטת הרמב"ם ורש"י שכתבנו דלשיטתם אין ההקדש חל תיכף בעבד. ולדידהו ע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין ה' ל"א יוע"ש היטב ודו"ק לענ"ד דאינו דומה כלל להדין דהרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין ה' ל"א דהתם כיון דהוא ברשותו לחייב עצמו ע"כ הוה חוב על נפשו כשיבא לעולם. אבל הכא כיון דאין העבד ברשות עצמו עכשיו האיך יכול לעשות על עצמו חיוב שיחול לאחר השחרור כיון דאין גופו עכשיו ברשותו לעשות שעבוד על גופו והוי דבר שלא בא לעולם דו"ק היטב בהדין דרמב"ם הנ"ל מהמגיה]

בא"ד ועבד אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה כו' כ"ל דבריהם נמשכים להא שכתבו לעיל דבעבד חל החיוב תיכף בעודו עבד ועבד הרי איתקש לאשה. וה"א דיהי' נערך כערך אשה. אבל לשיטת רש"י דאינו חל החיוב בעודו עבד כלל. רק לאחר שנשתחרר ואז הרי אין לו דין אשה כלל ודו"ק

בא"ד דלא אשתמיט תנא דלימא אם הי' נערך כאשה. הנה הוכחת התוס' נכונה אמנם הא גופא טעמא בעי אמאי לא נימא הכי ולכאורה נראה למ"ש התוס' ב"ק פ"ח ע"א ד"ה הא. דהא דגמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו לכה"פ כישראל במצוה שהאשה חייבת אבל לא לגרע מאיש. ועי' ביאור דבריהם בנו"ב מ"ת ח' חו"מ סי' י"א דהיכא דידעינן עבד בלי הקישא דאשה לא גמרינן מאשה לגרע מאיש ע"ש היטב וכבר קדמו השעה"מ ריש הל' מילה ע"ש ולפ"ז למ"ש לעיל דעבדים מרבינן להו מקרא ואמרת אליהם. ע"כ לא גמרינן לי' מאשה להקל עליו ולא גרע מאיש כיון דעבד לא מאשה גמרינן לענין ערכין וכמ"ש הנוב"י ונכון הוא אמנם התוס' שלא הביא התו"כ במנחות כמ"ש לעיל [זהו לעיל בגמ' בד"ה עבדים וכו' ודע דהתוס' במנחות דף פ"א ע"ב ד"ה אין לי וכו'] ע"כ לא נחתו להכי מטעם זה ולמ"ש לעיל בשם הר"ש א"ש ודו"ק

ונראה לשיטת התוס' עפ"י מ"ש המ"ל פ"י מה' מלכים ה"ז דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהז"ג שהנשים פטורות. להך מילתא איתקש עבד לאשה מג"ש דלה לה. אבל במ"ע שלא הז"ג. כגון פ"ו דמדינא הי' הנשים חייבות. אלא שגזירת הכתוב הוא שמעטם כו' גבי עבדים דלא שייך האי טעמא לא ילפינן מנשים ע"ש שהאריך בזה [ועי' בט"א בחגיגה באבני מילואים מ"ש בזה וכבר קדמו המ"ל הנ"ל ועי' בגליון משניות להגאון רע"א בברכות פ"ג א' כ"ח דאשתמיט מיני' המ"ל והט"א הנ"ל ע"ש ועי' חינוך פ' קדושים מצוה ר"ס דעבדים פטורים מכיבוד או"א אע"ג דנשים חייבות] ולפ"ז הרי הכא הא דאשה אינה נערכת כאיש הוא מגזירת הכתוב לא ילפינן עבד, מאשה מג"ש ועיין ש"מ בב"ק פ"ח שכתב שם בשם הרא"ש דעבד אינו מצווה למול את בנו דמהיכא תיתא כיון דאשה פטורה. מבואר מזה דלית לי' הך כללא דכייל לנו המל"מ ועי' שעה"מ ה' מילה הנ"ל. משו"ה לשיטתו הוכרח כאן בערכין ליישב הא דאינו נערך כאשה מטעם דבתו"כ מרבינן עבד להדיא לערך איש עי' סוף מסכתין בתוס' הרא"ש ודו"ק

תוס' ד"ה חשו"ק משמע דאית לי' דמים לחרש עכ"ל. ר"ל מדקתני נידרין אבל מהא דנערכין לק"מ דאפי' מנוול ומוכה שחין דאינם שוים כלום נערכין. ולשון התוס' ב"ק פ"ה ע"ב ד"ה חרשו אינם מדוקדקין במ"ש שם חשו"ק נידרין ונערכין ע"ש. והא דלא הביאו התוס' הכא תירוץ ר"י שם בב"ק שתירץ דהכא מיירי ביש לו אומנות. וע"ש בתוס' ובפוסקים שתפסו תירץ ר"י לעיקר. י"ל למ"ש בגמרא לעיל דהא דקאמרינן. אי לאתויי חשו"ק אע"ג דנידרין ונערכין. אשמעינן בנידרין דחרש אית לי' דמים כמ"ש לעיל [הנה לעיל האריך דהא דאיתא גם בנערכין לא שייך לאשמועינן אלא אם אין אנו יכולין למילף מנערכין זה כוונתו בפה מהמגיה] א"כ אי נימא דמיירי ביש לו אומנות פשיטא דיש לו דמים. ומאי אשמעינן. והתוס' בב"ק שהביאו תירץ ר"י. היינו לפי המסקנא הכא דמסקינן דאתי' לאתויי פחות מב"ח. ואחר שהביאו שם בב"ק תירץ ר"י תו אין צורך לדחוקי. דמיירי ביכול להתרפות. משו"ה השמיטו התוס' שם בב"ק מ"ש הכא בתירוץ הראשון ופשוט ועי' נב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' נ"ג ע"ש

תוס' ד"ה לאתויי כו' משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' עכ"ל משמע להו דריבוי דהכל קאי אכל מי שנערך וכן הכל דמעריכין קאי אכל מי שמעריך ולפ"ז למ"ד דעכו"ם נמי מעריכין