הפלאה שבערכין כב

ולא יחול עליו נדר. וה"ז דומה לאוסר פירות אחרים עליהם. אבל אם אין שם עינוי נפש אינו יכיל לכופו עכ"ל והמעיין הישר יראה מדכלל לערכין עם נדרי עינוי נפש. ע"כ דס"ל דכשם שאין חלין על העבד נדרי עינוי נפש מטעם שאין נפשו קנוי' לי'. כמו כן אינו חל על העבד כלל מה שהעריך כיון דערכין הוי חובת גברא כמבואר בחולין קל"ט משו"ה אינו חל עליו אם העריך מפני שאין נפשו קנוי' לו דגם בערכין בערכך נפשות כתיב. וזה אין לו נפש כלל וה"ז דומה כמו שאמר ערך פלוני על פלוני. ועי' לקמן ה' ע"ב רש"י ד"ה נפשות דהכי משמע בערכך נפשות שכל הנפשות יכולין להעריך. ולפ"ז עבד שאין לו כלל נפש אינו יכול להעריך. זהו הנראה לי בטעמא של הרמב"ם. יהי' איך שיהי' עכ"פ דעת הרמב"ם ברור מילילו דעבד אינו מעריך. וכן הוא שיטת רש"י בנזיר שם ע"ב בד"ה אלא אמר אביי שכתב שם וערך אין לו שאין גופו קנוי' לו. ובנדרים שם בטעמא דמילתא משום דאיכא הפסד לרבו. מבואר מזה דשיטת רש"י דערך אין לו אפי' באין הפסד בזה לרבו מטעם דאין גופו קנוי' לו יוע"ש היטב. ולפ"ז הא דאמרינן הכא בשמעתין דעבד מעריך ומרבינן לי' מקרא ואמרת אליהם. בהכרח צ"ל דלא חל עליו הערך רק כשיתחרר אבל בעת שהוא עבד אינו חל עליו כלל הערך אפי' ביש לו מעות שאין לרבו רשות בהם. אינו צריך לתת כלל כ"ז שהוא עבד רק לכשיתחרר ויש לעיין במאירי בנזיר שם היטיב] איברא דלפ"ז קשה טובא אמאי לא נימא הכא גם בנזירות. דבעוד שהוא עבד לא יחול עליו כלל הנזירות כיון דאיתקש לנדרים ובנדרים שיש בהם עינוי נפש אינם חלין כלל. והא דמרבינן מקרא ואמרת להם עבדים. היינו שיחול עליו נזירות כשיצא לחירות כמו בערכין [ועיין ש"מ נזיר שהעיר בזה] אולם כבר כתבו התוס' שם ע"ב בד"ה יצא להרע. דנזירות אין להקישן לנדרים דנזירות חל אפי' על דבר שאין הרשות בידו. כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשות. אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו. ולכך יכול לחול נזירות העבד כל זמן שלא מיחה האדון. אבל ודאי אם מיחה האדון. לענין זה נדרש לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תניהו ענין לנזירות יעו"ש היטב בתוס' וביותר ביאור בש"מ שם ע"ש

ממוצא דברינו יתבארו ויתלבנו שיטת רש"י ותוס' דלטעמייהו אזלי. דרש"י לשיטתו דס"ל דעבד אין לו ערך מטעם שאין גופו קנוי לו משו"ה פי' במתני' דאינו משלם רק לאחר שנתתחרר העבד אבל כל זמן שהוא עבד. אפי' נתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו מ"מ אינו צריך לשלם כלל וכמ"ש לעיל. ואתה תחזה דשם בנזיר בד"ה למה פירש"י בעצמו שאם הדיר הנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי. אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך. וכגון שהקנה לו אחר ע"מ שאין לרבו בהם כלום. והיינו לפום מאי דנקטינן שם בה"א דערכו ערך שפיר מצינו לפרש בהקנה לו אחר. אבל למאי דמסקינן דאין לו לעבד ערך כלל ע"כ דאינו משלם רק לאחר שנשתחרר וכמ"ש. וכן הרמב"ם דס"ל דעבד אינו מעריך כמ"ש כתב בפ"א מה' ערכין העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והי' לו יתן ערך שנדר. מבואר מזה דבעודו עבד אינו צריך לתת כלל וכמ"ש לעיל בס"ד

אכן התוס' לשיטתייהו דס"ל דגם בשבועות אם אין בהם עינוי נפש חלין עליו. אע"ג דהוא מיתסר נפשי' מן חפצי' ועבד אין לו נפש. א"כ גם בערכין חלין מיד אע"ג דאין נפשו קנוייה לו. משו"ה שפיר כתבו לשיטתם דמיירי בנתנו להם ע"מ שאין לרבו רשות דבאופן זה מחוייבים ליתן מיד. ובזה יובן היטב הא דהוצרכו התוס' להביא ע"ז ראי' מהתוספתא. דלכאורה אינו מובן דפשיטא הוא ואינו צריך לראי' כלל. אבל למ"ש א"ש. וס"ל להתוס' דנדרי הקדש כיון דהמה חובת גברא דין אחד יש להם עם ערכין וא"כ מוכח דגם בערכין חלין מיד אף כשהוא עבד

ולשיטת הרמב"ם ורש"י ע"כ צ"ל דדוקא בערכין אינו חל על העבד כל זמן שהוא עבד מטעם דכתיב בערכך נפשות מי שנפשו קנוייה לו. וכמ"ש אבל בנדרים אפי' בנדרי הקדש שפיר חלין עליו מיד כיון שאין בהן עינוי נפש. וכן נראה להמדקדק היטב בלשון הרמב"ם בפי' המשנה בנזיר שם ע"ש ומטעם זה לא קתני בתוספתא רק נודרים ונידרים ושבק מעריכין ונערכין ועדיין צ"ע בפרט זה ודו"ק היטב

והנה בספר ער"ע כתב לאמר. וז"ל ואע"ג דכשנתגרשה ונשתחרר הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. עי'