הפלאה שבערכין כא

אחר רוב מ"מ הכא הולכין אחר הרוב כמ"ש לעיל לענין מופלא הסמוך לאיש. אמנם נראה דאפי' בחיה אח"כ י"ל דסד"א דכ"ז שלא יצא מכלל נפל אין לו דמים דאין אדם נותן מעותיו על הספק קמ"ל ודו"ק]

רש"י ד"ה יורש. אדם שהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת עכ"ל וכן פי' רש"י בריש תמורה ע"ש. ובמנחות דף צ"ב ע"א פירש"י היורש סומך על קרבן אביו לאחר מיתת אביו ע"ש ומסתימות דבריו משמע דמפרש דמתני' מיירי בלא הפריש אביו הקרבן. וזה סותר למה שפי' הכא ובריש תמורה. ואפי' אם נדחוק לפרש כוונתו במנחות דמיירי ג"כ בהפריש אביו הקרבן. מ"מ יש להבין אמאי האריך רש"י הכא ובריש תמורה לפרש דמיירי בהפריש אע"ג דאין כאן עיקר מקומו ובמנחית דשם הוא עיקר מקומו סתם דבריו

ונראה דרש"י כיוון בזה ליישב קושי' התוס' במנחות צ"ג ע"א בד"ה הכל סומכין שהקשו אהא דאמרינן הכא דהכל סומכין והכל ממירין אתי' לאתויי יורש הא בהדיא קתני להו התם במנחות ע"ש. ובסוף מסכתין בחידושי התוס' תירץ בשם הר"ר יוסף מא"י דתרי יורש הוי חד כגון הפריש האב ואח"כ מת וחד לא הספיק להפריש עד שמת ולהכי מצריך הני תרתי משניות ע"ש. ורצונו רצוי' דאי הוי תנא חדא ה"א הא דיורש סומך ומימר הוא דוקא בלא הפריש האב וכיון שהיורש הפרישו הרי הוא כקרבן דידי' ושפיר סומך ומימר אבל בהפריש האב. היורש אינו סומך ומימר ולהכי תני אידך להשמיענו דאפי' בכה"ג יורש סומך ומימר וזה ברור. והן הן כוונת רש"י דבמנחות דשם הוא עיקר דינו דיורש סומך ומימר פי' רש"י סתם ולא הוצרך לפרש דמיירי בהפריש האב. דבאמת אינו מוכח משם דאפי' בכה"ג יורש סומך ומימר. אבל הכא ובריש תמורה דאשמעינן עוד פעם הך דינא דסומך ומימר ותרתי למה לי'. לזה האריך לפרש הכא ובריש תמורה דמיירי בהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת. דזה לא ידעינן רק מיתורא דמתני' הכא ובריש תמורה וכמ"ש הר"ר יוסף מא"י ודו"ק ועי' מ"ש לקמן בזה. ודברי רש"י בב"מ דף צ"א ע"א אינם מדוקדקים לפ"ז ע"ש

תוס' ד"ה הכל מעריכין. בנזיר כו' הזכיר כנויים כו' עכ"ל. יש להבין דילמא באמת ליכא בערכין כנויים. ומשו"ה לא הזכירן. שוב מצאתי בתוי"ט שכתב כן בפשיטות. אולם דברי התוס' מוכרחין למאן דס"ל בריש נדרים דכינויין הם לשון שבדו חכמים כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וא"כ ע"כ צ"ל הא דלא בדו חכמים כינויין בערכין משום שלא הי' מזכירין ש"ש בערכין כמ"ש התוס'. ומ"ש התוס' אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי או אם אמר ערך אותו פלוני. עי' רמב"ם פ"א מה' ערכין ה"ב ע"ש היטב ודו"ק [ועיין בשמ"ק שמחק או אם אמר וכו' דו"ק שם. מהמגיה]

תוד"ה נשים כו' א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות עכ"ל. עי' בקצוה"ח סי' רמ"ט ס"ק א' וכבר קדמו השעה"מ פ"ו מהל' עבדים] כדי לבאר דברי התוס' על מכונם אקדים הסוגי' בנזיר דף ס"ב ע"א. למה רבו כופו לנזירות ולא לנדרים יוע"ש כל הסוגיא והמתבונן שם היטב יראה דנזירות חל על העבד אלא דרבו יכול לכופו. ובנדרים אם הם נדרי עינוי נפש או ביטול מלאכה אין צריך לכפותו ומאליו הם בטלים. אבל אם אין בהם עינוי נפש או ביטל מלאכה חל הנדר ואינו יכול לכופו. אולם בשבועה דעת התוס' שם דאם אין בהם עינוי נפש אינו יכול לכופו כמו בנדרים. וכן הוא שיטת הראב"ד בפי"ב מהלכות שבועות ה"ו ע"ש היטב

אמנם דעת הרמב"ם שם דשבועות אינן חלין כלל אפי' אין בהם עינוי נפש וכן כתב להדיא בפי' המשנה שם. וזהו שיטת הרע"ב שם ונפלאתי על התוי"ט שם שלא ראה שדעת הרע"ב הוא דעת הרמב"ם ע"ש. ובטעמא דמלתא כתב התוי"ט דבשבועות כיון דהוא מיתסר נפשי' מחפצי' ועבד אין לו רשות לעצמו משו"ה אין חלין עליו כלל. אכן באמת הרמב"ם בעצמו ביאר דבריו בטעם לשבח. בפי"ב מה' שבועות ה"ו וכתב דמשום שנאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים. ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר ע"ש היטב. והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות הי"ח כתב וז"ל נדר העבד נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קי' לו