הפלאה שבערכין יז

כיון דאית לי' יורש סומך א"כ אית לי' מימר דילפינן זה מזה. אבל הכא לא הקשו מידי דלפי סגנון מבואר תירוצם משיעור והמשך דברי הגמ' ודו"ק

גמ' קרבנו ולא קרבן עכו"ם הא דצריך בעכו"ם מיעט ולא ממעטינן להו מקרבנו ולא קרבן חבירו. דסד"א דקרבן חבירו דנוכל לקיים סמיכה בבעלים משו"ה לא סמיך אחר אבל עכו"ם דלית בהו סמיכה כלל דדרשינן בני ישראל סומכים ואין העכו"ם סומכין. ה"א דיסמוך אחר קמ"ל קרבנו ולא קרבן עכו"ם. ועי' ע"ב תד"ה עכו"ם ובריש תמורה תוס' ד"ה קרבנו

גמ' ור"י כל בעלי חוברין לסמיכה לית לי'. מהך לישנא דכל בעלי חוברין. משמע דר"י לית לי' סמיכה בכולם אבל אחד סומך לכולן כפי' רש"י. אמנם בריש תמורה שם הגירסא ור"י בעלי חוברין לסמיכה לית לי'. דמשמע דלית לי' לר"י כלל סמיכה בבעלי חוברין. וכן מוכח שם להדיא ממאי דסיים שם מ"ט דהא לא מייחד קרבן דידהו. משו"ה פי' רש"י שם דאינו טעון סמיכה כלל לר"י הסוגי' מתחלפות וכן מצאתי בתוס' מנחות דף צ"ג ע"א בד"ה לרבות ע"ש

והנה לפי סוגיא דתמורה לרבנן עיקר קרבנו אתי לרבות בעלי חוברין לסמיכה דלא נימא דאינו טעון סמיכה כלל כר"י. וע"ש ברש"י שהשמיט באמת תיבת כל גם בדברי רבנן. וזה הקשו שם התוס' מ"ש דשאר קרבנו למעוטי והאי לרבויי. אבל לפי סוגי' עיקר קרא קרבנו למעוטי אתא דלא נימא דבעלי חוברין אחד סומך לכולן הואיל והוא שייך בה כר"י לזה אתא קרבנו למעט גם הכא חבירו. וכולן צריכין לסמוך דוקא. ומשום זה לא הקשו התוס' הכא מידי ודו"ק

רש"י ד"ה הכל מעריכין. ערך כתיב בפ'. ר"ל דמיו קצובין בפ' ערכין. נודר הוא דמי עלי ושמין אותו כו' וכוונתו לבאר תחילה החילוק שבין ערך לנדר. וכן הוא כוונת התוס' והגהות הצ"ק הוא על מגן. וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם

רש"י ד"ה נדר דמי עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק עכ"ל והוא ברייתא בסנהדרין דף ס"ו ע"א. ובקצוה"ח סי' ת"ק סעי' ט"ו כתב דלשיטת רש"י והנ"י ריש החובל דף פ"ג ע"ב דשמין אותו כאילו נמכר לעבד עברי משום דישראל אינו נישום כעבד כנעני א"כ ה"נ הא דשמין אותו היינו נמי כעבד עברי. ולשיטת התוס' שם בריש החובל דנישום כעבד כנעני ה"נ נישום כעבד כנעני וע"ש שהכריח דשיטת התוס' הוא כהרא"ש לפי מ"ש התוס' פ"ק דקידושין דף ז' דבן חורין לא איתקש לקרקע אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד ואי נימא דשמין אותו כעבד היינו כעברי אכתי אינו כקרקע ואינו שומת קרקע כלל דעבד עברי אינו כקרקע כשאר אדם א"ו דהתוס' ס"ל כהרא"ש דנישום כעבד כנעני ושפיר הוי כקרקע. ורש"י לטעמי' דס"ל שם בקידושין דכל אדם הוקש לקרקע משו"ה אע"ג דאינו נישום אלא כעבד עברי נמי הוי לי' דין קרקע ע"ש וע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז ועפ"י דבריו א"ש דברי התוס' במגילה דף כ"ג ע"ב שהקשו אהא דשמין אותו כעבד באמר דמי עלי. דמשמע דעבד עברי איתקש לקרקעות דלא מצינו דעבד עברי איתקש לקרקע ע"ש ובמהרש"א שם כתב דלא דקדקו דודאי שמין כעבד דקאמר היינו כעבד כנעני אלא דבן חורין האומר דמי עלי כיון דמקשינן לי' לקרקעות אבל עבד עברי לא שייך כאן ע"ש. ולמ"ש הקצוה"ח א"ש דשם במגילה אזלי בשיטת רש"י ושפיר הקשו וכמ"ש הקצוה"ח. אמנם בעיקר דברי הסמ"ע והקצה"ח שהחליטו דלשיטת רש"י שמין אותו כעבד עברי אני תמה והרי אמרינן שם בהחובל והכא דשמין אותו כעבד הנמכר בשוק. ועבד עברי אינו נמכר כלל בשוק וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' עבדים אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא. על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד ואינו נמכר אלא בצינעא ודרך כבוד והוא מת"כ פ' בהר. וא"כ אי' איפא המקום לפרש הך דהחובל והכא דנישום כעבד עברי ואולי מטעם זה דקדקו התוס' במגילה דמשמע דעבד עברי איתקש לקרקעות ולא דיקדקו כן בסנהדרין והיינו משום דבסנהדרין הגירסא דשמין אותו כעבד הנמכר בשוק והיינו ע"כ כעבד כנעני אבל במגילה הגירסא דשמין אותו כעבד שפיר משמע להו דהיינו כעבד עברי [ועי' ירושלמי ריש החובל דשם הגירסא כעבד נמכר ולא גרסינן בשוק אבל גירסת רש"י ע"כ כעבד נמכר בשוק עי' לקמן