הפלאה שבערכין טז

לעוף מה"ת עכ"ל הרי להדיא דגם התוס' ס"ל דלא הוי רק דיחוי' בעלמא. ומ"ש התוס' שם בחולין א"נ קסבר כדי לחנכו ומביא חטאת ואינו נאכל ע"ש כבר הארכתי בזה במקום אחר דדבריהם תמוהים. דאכתי תקשה קושי' הגמ' שם הא קא מייתי חולין לעזרה. והא דמשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא לרבי ליכא לשנויי הכא. דאיהו ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא כמו שהוכיח במישור בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ג ע"ש. עוד נראה לי ברור דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל בסוף ה' כלאים דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין משום האבנט שהוא כלאים. ע"כ מוכח דלא הוי רק דרך דיחוי. דאל"כ תיקשה למאי דמסקינן דגם רבי ס"ל כדי לחנכו האיך מייתי קרבן הא קלביש הכהן כלאים ועי' ש"א סי' נ"ט. בשלמא לר"ל נוכל לומר דאבנט של כהן הדיוט לא הי' של כלאים. אבל לרבי לשיטתו דס"ל ביומא י"ב ע"ב באבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים קשה טובא. וע"כ דהך ואב"א אזיל למאי דדחי שם ביומא הך תסתיים. דרבי הוא דאמר של כלאים. אבל למאי דמסיק שם דכי אתא רבין פירש בהדיא דרבי הוא דאמר של כלאים. נדחה הכא הך ואב"א. אולם התוס' לשיטתם אין מזה הוכחה דאינהו בשיטת הראב"ד אזני. דגם שלא בשעת העבודה מותרין בבגדי כהונה עי' היטב חולין דף ק"י ובמנחות דף מ"א ע"ש בדבריהם ובחידושי הארכתי בזה בס"ד

גמ' נודרין לאתויי מאי אי לאתויי טו"א כו' ר"ל דאתו לאתויי דנודרין בכבודו דאל"ה פשיטא עי' לקמן דף ד' ע"ב]. ואי לאתויי עכו"ם וכו' יש להבין אי נימא דאתי לאתויי טו"א או עכו"ם אמאי אמר נידרין איצטרכי לי' ולא נודרין הא טו"א ועכו"ם נודרין ונידרין. ונ"ל דרצונו לאתויי בנדר דבר שאינו בערכין. דדבר שהוא בערכין כבר ניכלל בהכל דערכין. משו"ה קאמר נידרין איצטרכי לי'. ואתי לאתויי בנדר דבר שאינו בערכין דטו"א נודרין אע"ג דאינן נערכין. וכן עכו"ם אליבא דר"י לקמן ה' ע"ב נידר אע"ג דלא נערך. ועי' במל"מ בפ"א מהל' ערכין הי"א שצידד דגם עכו"ם מופלא הסמוך לאיש נודר ומעריך ע"ש והער"ע טען עליו מדלא משני לאתויי עכו"ם ונודרין איצטרך לי' במופלא הסמוך לאיש ש"מ דאינו נודר ולמ"ש לק"מ דאליבא דעכו"ם מעריך כבר הוא ניכלל בהכל מעריכין ועי' מ"ש לקמן בזה] והא דקאמר לאתוי חשו"ק אע"ג דנידרין ונערכין לאשמעינן בנידרין דחרש אית לי' דמים וכמ"ש התוס' דבערכין אע"ג דלית לי' דמים נערך. ועפ"ז א"ש הא דפריך נודרין לאתויי מאי. ולא משני דאתי לאתויי גוסס דנודר ומעריך כמ"ש התוס' לקמן ד' ע"א ד"ה ולא ע"ש שהביאו ראי' ממסכת שמחות. וע"כ צ"ל דממתני' דלקמן דף ו' ע"ב ליכא למשמע מינה דאיכא למימר דהא דאמר ר"י שם נודר ומעריך קאי איוצא ליהרג וכן הוא באמת דעת הרמב"ם בפ"א מהל' ערכין יעו"ש בתוי"ט ובמ"ש אני לקמן בס"ד. וא"כ ליכא למימר בזה בהדיא קתני להו. ושפיר נוכל לומר דאתי לאתויי גוסס. ולמ"ש א"ש דכיון דאיתא בערכין כבר ניכלל בהכל מעריכין. וראיתי בספר ער"ע שהקשה אמאי לא קאמר דנודרין אתי לאתויי יוצא ליהרג ולא ידעתי מאי הוא שח הא בהדיא קתני לי'. ואי כוונתו דלישני דאתי לאתויי יוצא ליהרג וליקשה הא בהדיא קתני לי'. דא"כ עדיפא הו"ל להקשות מטוואנ"ד אמאי לא משני דנודרין אתי לאתויי טו"א. אמנם הא קשיא לי לשיטת התוס' אמאי לא משני דהכל מערכין אתי לאתויי גוסס ואפשר דמזה הוכיח הרמב"ם דלא קיי"ל הך דמס' שמחית. ולשיטת התוס' צ"ל דעדיפא מיני' משני ועי' מ"ש לקמן בס"ד ובהגהות ר"ג מ"ה נודרין לאתויי מאי אי לאתויי מופלא הא שמעינן לה מהכל דמערכין ע"ש הרי מבואר כמ"ש

גמ' מ"ט דר"י קרבנו ולא קרבן אביו. ורבנן המיר ימיר לרבות היורש. מבואר מזה להמעיין דמהך דרשא דהמיר ימיר הכריחו דלא ממעטינן יורש מקרבנו. דבלא דרשא דהמיר ימיר הוי ממעטינן יורש מקרבנו כר"י. ומשו"ה פריך אח"כ ורבנן האי קרבנו מאי עביד לי' דכיון דמהמר ימיר מוכח דיורש סומך דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש. א"כ קרבנו מאי ממעט. אבל בריש תמורה שאל שם הגמ' מתחילה מ"ט דר"י כו' תלתא קרבנו כתיבי כו' ולר"מ דאמר יורש סומך והא כתיב קרבנו ומשני ההוא מיבעי' לי' כו' ואח"כ פריך ור"מ דאמר יורש ממיר מ"ט ע"ש. דמשמע מזה דהא דיורש סומך לר"מ הוא מסברא חיצונה דכיון דדריש לי' קרבנו לדרשא אחרינא ממילא דיורש סומך. לזה הקשו שם התוס' שפיר אמאי איצטרך טעמא לר"מ