הפלאה שבערכין יד

לו לשלם עכ"ל ולא דק כלל דאנן ממעטינן קטן אפי' ביש לו מה לשלם כגון בנפל לו ירושה מטעם שאין בו דעת ופשוט ועי' בתוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ד"ה קטן ע"ש ועי' בספר בית מאיר לאהע"ז סי' א' סעי' ו' ד"ה חשו"ק ע"ש וצריך לעיין

גמ' הכל מערכין לאתויי מופלא הסמוך לאיש. לכאורה נראה דאינו צריך לשלם הערכין רק לאחר שיגדיל. אבל כ"ז שלא הביא שתי שערות אין מוציאין ממנו. דמספיקא לא מפקינן ממונא דשמא לא יביא שתי שערות אחר שנה. כמו הקשו התוס' בנדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י לענין מלקות ע"ש ומה שתירצו שם דרוב מביאין בזמנן לא יגהה מזור הכא לענין ממונא דהרי אנן קיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דהמ"מ ע"ה

אמנם באמת למ"ש הנתיבות ריש דיני תפיסה דהא דאמרינן ספק ממונא לקולא היינו כשאין בו רק ספק גזל. דספק גזל לא אסרה רחמנא. אבל אם יש איסור אחר במה שמחזיק הממון ספק איסורא לחומרא ולא מהני חזקת ממון נגד שאר איסורין. ומשו"ה בספק ממון עניים דמלבד איסור וזל ממון עניים יש בזה איסור על מה שמחזיק אצלו הממון משום בל יחל ובל תאחר. אסור מספק כמו שאר ספק איסורא ע"ש. ובעיקר דבריו כבר קדמו בתשובת מהרי"ט חחו"מ סי' קנ"ד ע"ש היטב. ועי' ט"א בר"ה בחידושיו לדף י"ד ובמילואים שם וע"ש בספר באר אברהם. ועי' חתם סופר חיו"ד סי' ר"מ ע"ש היטב. וא"כ בערכין דעובר משום בל יחל ובל תאחר כמבואר ברמב"ם ריש הל' ערכין. א"כ הרי הוא ספק איסורא ואזלינן בי' שפיר בתר רובא

ועפ"י האמור נסתעף לנו מזה דין מחודש. דאם קודם שהביא שתי שערות מת אין היורשים חייבים לשלם כלל. דגבי יורשים ליכא איסורא דבל יחל ובל תאחר רק דהנכסים משועבדים לנדרו כמבואר לקמן דף כ' ע"א א"כ לא הוי רק ספיקא דממונא והדרינן לכללא דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ש בנתיבות ועי' פ"ב מהלכות ערכין הל' ח' בלח"מ שם]

והנה בספר מי נדה תמה על דברי התוס' בנדה הנ"ל למה להו טעמא דרוב מביאין בזמנן תיפוק להו מטעם חזקה דרבא ע"ש ובאמת כתבו כן התוס' בנדה מ"ה ד"ה אילימא לנדרים שכתבו שם דמסתמא יביא שתי שערות כשיהי' בן י"ג שנה ויום אחד כדאמר רבא לקמן חזקה הביאה שערות עכ"ל ועי' שב שמעתא להגאון קצוה"ח שמעתא ה' פרק ט"ו ע"ש היטב. ולפ"ז למה שהעלה הנוב"י מ"ק חא"ה סי' ס"א לשיטת התוס' דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא אף להוציא ממון א"כ אף במת מוצאין מן היורשים מטעם חזקה דרבא. אבל לשיטת הרא"ש שהעלה שם הנוב"י דס"ל דחזקה דרבא אינו מועיל להוציא ממון. שפיר נוכל לומר דאין מוציאין מהיורשים במת וכמ"ש לעיל. ולפ"ז יהי' תליא האי דינא שכתבנו לעיל בפלוגתא דרבוותא התוס' והרא"ש

אלא דבאמת דברי הנוב"י בשיטת התוס' אינם מוכרחין כלל וכבר השיגו בשער משפט סי' ל"ה ס"ק א' ע"ש שדבריו ברורים

אפם דאחר העיון אכתי תלי' האי דין מחודש שכתבנו לעיל בפלוגתא דרבוותא דהגאון בעל הפלאה סוף פ"ק דכתובות העלה דלא אמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא כגון בשור שנמצא נגחן וכן אינך דמיתי הש"ס בריש המוכר פירות. אבל היכא דהאי רובא גופא מהני לענין איסורא מהני שוב ג"כ לענין ממונא ע"ש היטב. וא"כ הכא כיון דהאי רובא דמביאין בזמנן מהני לענין איסורא כמ"ש שפיר מהני גם לענין ממונא ומוציאין מן היורשים. ובאמת שכדברי הפלאה מבואר בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ור"י שכתבו שם. ומיהו קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרוב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה. ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק עכ"ל הרי להדיא כסברת הגאון בעל הפלאה לענ"ד דאין מזה ראי' להפלאה דהנה בנידון דהפלאה אין אחוזים יחדיו האיסור והממונא אבל הכא בבכורת אחוזים יחדיו האיסור והממונא יעיין בבא קמא דף י"ג ע"א וברא"ש שם דבכור בזמן הבית לכולי עלמא אפי' לר"י הגלילי לא הוה ממון בעלים א"כ כיון דמחזיקין לבכור ודאי לקרוב למזבח א"כ ממילא לא הוה הוצאת ממון אבל בנידון דהפלאה שאני ובבכור בזמן הזה תלי' באמת בפלוגתא המובא ברא"ש אם הלכה כר"י הגלילי דהוה ממון בעלים או לא דו"ק וגם אם הוה ממון בעלים ג"כ יש לחלק מנידון