הפלאה שבערכין יג

וע"ש בתוי"ט ועי' ריש פ"ו בשבועות אין נשבעין על טענת חשו"ק וע"ש בתוי"ט ובר"ה כ"ט ע"א חשו"ק אין מוצאין את הרבים ידי חובתם. מיהו להקת הראשונים סברי דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דהוי כפקח לכל דבר פטור מתקיעת שופר עי' טו"א שם ולשיטתם לק"מ דהתם גם במדבר קיימינן וכמ"ש התוס' ליישב האי דמגילה. לענ"ד לא דומה למגילה דבמגילה מפרש המשנה להדיא דלא נקיט דומי' דו"ק בתוס' בחגיגה שם כיון דקורא אבל בשופר אין רמז במשנה ע"כ עדן צ"ע משופר ובזה נופל גם סוף דבריו בפה דכתב דדברי התוס' אינם מבוררים בזה ולדברי הנ"ל מבוארים ומבוררים דו"ק. מהמגיה] אלא דדברי התוס' בזה אינן מבוררין, דאדרבא הא מוכח מהתם. דגם חרש המדבר ואינו שומע דבר דיעה הוא. ואינו דומיא דשוטה וקטן אפ"ה תני להו גבי הדדי. ועי' היטב בטו"א ריש חגיגה מ"ש בזה

שם מפני שאין בהם דעת. הא דנקט הכא במתני' טעמא ובריש חגיגה דגם שם פטרינן חשו"ק מפני שאין בהם דעת. וכן במנחות דף צ"ג ע"א הכל סומכין חוץ מחשו"ק דטעמא הוא מפני שאין בהם דעת ולא קתני שם במתני' טעמא. נראה משום דהכא ממעטינן קטן מאיש כמבואר בתי"כ. ועל חרש שוטה אין לנו לימוד מיוחד למעטינהו. לזה אמר דחרש שוטה חד דינא אית להו עם קטן. וכיון דמעטינן קטן ממילא אימעטו גם חרש שוטה מפני שאין בהם דעת כקטנים הם. משא"כ בחגיגה ובמנחות דשם אין לנו שום לימוד מקרא למעט אחד מהם ביחוד וכולהו מסברא ידעינן להו. לא איכפת תנא לאשמועינן טעמא. וראיתי במכילתא פ' משפטים בהגהות הגר"א שהגיה שם כל להוציא את הקטנים מחובת ראי'. וזה דלא כמ"ש אלא דבאמת נעלם מאתנו כוונת הגר"א בזה ועי' תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה נשים. ועי' ברורי המדות מ"ש בזה ולדבריו א"ש ובריש פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו כו' חשו"ק לא נקט במתני' טעמא דשם ממעטינן בירושלמי כל אחד מקרא ע"ש ברע"ב

אפס דאכתי תקשה מהא דתנן בגיטין כ"ג ע"א הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק ואמרינן בגמ' דטעמא הוא משום דלאו בני דעה נינהו ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות עכ"ל הרי אע"ג דיש לנו מיעוט על קטן וחרש ושוטה ממילא ידעינן מטעם דלאו בני דעה נינהו וחד דינא אית להו עם קטן ועי' שנות אליהו ריש פ"ק דתרומות. ואפ"ה לא נקט שם במתניתא טעמא מפני שאין בהם דעת לאשמעינן דחרש שוטה חד דינא אית להו עם קטן כמו הכא וכן הא דתנן בריש פ"ו דשבועות דאין נשבעין על טענת חשו"ק ואמרינן שם בדף מ"ג מ"ט אמר קרא כי יתן איש כו' ואין נתינת קטן כלים. ופירש"י והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת ע"ש ואמאי לא קתני שם טעמא וצ"ע: בשו"ת מקום שמואל סי' כ"ה שהעלה שם ועיין דחרש שוטה לא ממעטינן מאיש דבכלל איש המה יוע"ש שהאריך ומדברי רש"י בגיטין ובשבועות הנ"ל לא משמע כן כאשר דעת לנבון נקל ועי' ירושלמי קידושין פ"א ה"ג ר' ירמי' קומי ר' זעירא הילך כסף זה שתוצא עבדך לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה. זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע בעצמך שהי' חרש. א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן. א"ל דרכו להגדול ומשמע מזה לכאורה דחרש בכלל איש וכן פי' הפ"מ בהדיא. אולם הנכון כמו שפי' הק"ע וז"ל כלומר הואיל ומינו בני דעת נינהו אמרינן לא פלוג ע"ש והוא מוכרח כמ"ש ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ו' וכבר קדמו במח"א ה' זכי' ומתנה סי' ל"ב וע"ש בנתיבות ומהתימא שלא זכרו הירושלמי הזה ודו"ק] ועי' תפארת יעקב בגיטין כ"ג שלא זכר כל הנ"ל

וראיתי בספר ערכי עלי שכתב על מתני' וז"ל דאחרש שוטה קאי. דקטן איתא בנדה מ"ה קודם לזמן אפי' אומרים אנו יודעין. ולאח"ז אפי' אומרים אין אנו יודעים ולא תלו בדעת. וע"כ מדכתיב כי יפליא ממילא ממועט קטן וזהו דוחק לומר דמה דאמרו דיודעין אפ"ה אין בהם דעת עכ"ל [ועי' רמב"ם פ"ט מהלכות עדות ה"ט ובלח"מ שם] ומסוגי' דלקמן דף ה' ע"ב מבואר להדיא דגם בקטן הוא מטעם דלאו בר דעת הוא. ועי' בחולין י"ב ע"ב תד"ה קטן וכו' ותוס' השני שם ובחידושי הרשב"א שם ע"ש היטב וצ"ע. ומ"ש הער"ע דמכי יפליא ממועט קטן. לא דק דמאיש ממעטינן קטן כמבואר בתו"כ. תו כתב שם. ולכאורה הקטן אין