הפלאה שבערכין קכט

הוא. ומשו"ה הי' נותנין שכר זל"ז עכ"ל. ובמח"כ כד ניים ושכב כתב לדברים הללו. דשם לא קאמר אלא על המעשר שלא הי' יכול להקנות בתורת חליפין משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו. ומשו"ה הי' צריך להקנות לו המקום. וקושית התוס' למה הי' לו לקבל שכר עבור המקום הי' לו להקנות המקום בקנין חליפין. ומה ענין קנין המקום אצל מתנות כהונה וזה ברור ועי' קצה"ח סי' רמ"א ס"ק ד'

ע"ב גמרא אם גאל יגאל כו' אר"ש מה טעם לפי שמצינו כו'. נראה דכוונת ר"ש לתת טעם הוא מפני דס"ל הכא גאל יגאל לרבית. אף דס"ל בכ"מ דדברה תורה כלשון בני אדם עי' כתובות דף ס"ז. והתוס' העלו שם דר"ש ס"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. ושאני התם דמוכח קרא היפך ע"ש. ועי' מל"מ פ"ו מה' דיעות. וא"כ הכא דגלי קרא בשד"א דאינו גואל לחצאין א"כ הוי לי' למילף מקדיש שדהו משדה אחוזה. שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. והא דכתיב אם גאל יגאל נימא דברה תורה כלשון בני אדם. לזה אמר ר"ש מה טעם. דלשיטתו דדריש בכ"מ טעמיה דקרא מוכח הכא דלא אמרינן בזה דברה תורה כלשון בני אדם. ונכון

תוס' ד"ה כמה קשה אבקה כו' דילמא ע"י חרישה וזריעה דוקא הם באים עכ"ל במקנה בקידושין שם הקשה הא בחרישה וזריעה מפורש ענשו בתורה שיש בהן מלקות שהוא עונש הגוף דחמיר דזה בגופו וזה בממונו. וא"כ ליכא לאוקמי קרא בחרישה וזריעה. ובמחכת"ר אישתמיטתי' דהא אנן קיימ"ל דעל חרישה אינו לוקה עי' רמב"ם ריש ה' שמיטה. וגם על נטיעה אינו לוקה אע"ג דהוא זורע ע"ש ברמב"ם. וא"כ איכא לאוקמי' קרא בחרישה וגם בזריעה באופן דליכא מלקות דמ"מ זה עיקר איסור שביעית וזה ברור. ודוחק לומר דריב"ח יסבור כר"א בריש מ"ק דלוקין על החרישה דלא כהילכתא וביותר בסוכה דף מ' ע"ב מבואר דר"י ס"ל כריב"ח והרי ר"י בעצמו ס"ל דאין לוקין על החרישה כמבואר בירושלמי ועי' כ"מ שם ובשעה"מ שם

דף ל"א ע"א תוד"ה תני חדא כו' וכן מוכח הסוגיא בפ"ק קידושין כו'. עי' במקנה ובאור חדש שם מ"ש ביישוב דברי רש"י ע"ש

תוס' ד"ה מיום ליום. עיין מה שכתבתי לעיל דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה שנתו יעו"ש

תוס' ד"ה והתניא כו' ולפי פרש"י דמחלק בין שדה לבית כו' עי' צ"ק שהקשה לפרש"י היכא מוקי מתני' דהכא דמיירי בבית כר"י. דילמא דר"י דמתיר צד אחד ברבית היינו דוקא בשדה. ולק"מ דאי בבית מודה ר"י דצד אחד ברבית הוי רבית דאורייתא. לא הוי מתיר ר"י בשדה צד אחד ברבית דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וביותר דהא מצינו לר"י דס"ל בכתובות דף נ"ו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"ש וזה פשוט

בא"ד דכה"ג אין זה רבית דאורייתא. עי' חתם סופר חיו"ד סי' ק"ט ועי' שו"ת שמן רקח ח"ב סי' י"ח ועי' שעה"מ בפ"ה מה' יסודי התורה ה"ח ועי' תוס' רע"א פ"ב בסנהדרין א' ו' ובתפארת ירושלים שם ע"ש ודו"ק. ועי' יד מלאכי סי' רצ"ה

שם תוס' ד"ה רבא אמר. עי' ב"מ דף ס"ד ע"ב תוס' ד"ה לא ישכור ובפ"י שם ע"ש

שם ע"ב רש"י ד"ה נולדו לו שני טלאים והם בכורות ומוזהר להקריבן בתוך שנתן עכ"ל. הקשה בצ"ק דלמה נקט רש"י בכורות דבכורות אם עברו שנתן אינם נפסלין. אלא דלכתחלה מצוה להקריבן תוך שנתן ואם עבר שנתו כשר וטפי ניחא לפרש תמידין או שאר קדשים. שהשעות פוסלות בהן עכ"ל. וקושיא גדולה היא וברמב"ם פ"א מה' בכורות הי"ב העתיק הך מימרא לענין בכורות וע"ש בלח"מ שתמה על הטור שהביא האי דינא ביו"ד סי' ש"ו בשם הרמב"ם. הלא מימרא מפורשת היא ע"ש

ואולי הטור הבין הך מימרא לענין קדשים בני שנה כקושית הצ"ק ומשו"ה הביא הך דינא לענין בכורות בשם הרמב"ם. ובעיקר קושי' הצ"ק יש לומר כיון דמסקינן דקמ"ל בזה דניתב לי' חודש העיבור אע"ג דלא כתיב בי' תמימה ואי מיירי בקדשים לא קמ"ל מידי בזה דבהדיא תנינן בתוספתא פ"ק דפרה דאם נתעברה השנה נתעברה לו. וזה נכלל במאי דתנן במתני' סוף פ"ק דפרה וכולם מיום