הפלאה שבערכין קכח

המהר"ם שי"ף שם. ולדברי המהר"ם הא מפורש בתורה דהרי מכירת קרקע בשעה שהיובל נוהג לא הוי רק כשכירות בעלמא

ונראה ליישב ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' מכירה ה"ו ומה הפרש יש למוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה לפירותי' שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרס ולא יבנה אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה וסותר והורס יעו"ש. ולפ"ז ניחא דהקונה שדה בשעה שהיובל נוהג הוא קונה לזמן קצוב ויכול לשנות צורת הקרקע וא"כ אף דלא הוי רק כשכירות מפני שחוזר ביובל מ"מ הרי יש לו רשות לשנות צורת הקרקע. והוי לענין זה ממכר ושייך בי' אונאה. ומיבעי' לי' לר"ז בשכירות ר"ל בשכירות שאין לו רשות לשנות צורת הקרקע מהו. וע"ז פשיט לי' אביי דשכירות ליומא ממכר הוא. ועפ"ז הנה מוכח דר"ז ואביי ס"ל דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג יכול לשנות צורת הקרקע וכמ"ש. ועפ"ז יתורץ קושית המשנה למלך פי"א מה' שמיטה ה"א מהירושלמי סוף פרק השולח ע"ש ודו"ק היטב

גמ' ת"ר מכרה לראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים כו' דברי רבי ר"ד בן יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים כו'. הנה מדברי התוס' ד"ה איכא בינייהו מבואר דרבי פליג אר"ד ע"ש היטב. אמנם הרמב"ם פי"א מה' שמיטה הט"ז פסק כרבי וכר"ד. והגאון בעל עין משפט השמיט לציין את דברי רבי ברמב"ם. ויראה לי דאזלי לשיטתייהו. דהנה הא דאזלינן בשד"א לקולא ולא לחומרא. ילפינן גאולה גאולה מע"ע ובע"ע אזלינן לקולא. בנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים כו'. והתוס' בקידושין דף כ' העלו דהך ג"ש לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא. והפ"י שם הוכיח משמעתין דלאו ג"ש גמורה היא דהא איצטרכו קראי בהשביח והכסיף בשדה אחוזה אלא אהא דמקשינן ממאי דקראי לקולא דילמא לחומרא הוא דמשני' דילפינן גאולתו גאולתו מעבד עברי וא"כ הוי כמו גילוי מלתא ע"ש. וכבר קדמו הכא הצ"ק בשמעתין בראי' זו ע"ש. חזינן מזה דלא ילפינן מע"ע רק הא דאזלינן לקולא. אבל עיקר מילתא באיזה אופן אזלינן לקולא בשדה אחוזה ילפינן מקראי דכתיב בשדה אחוזה. וא"כ לרבי דמשמע לי' דרשא דקרא דכתיב בשדה אחוזה בלוקח ראשון משני ע"כ לית לי' דרשא דר"ד בן יהודה באייקר וזול ביד לוקח אחד וליכא למילף בג"ש דגאולתו גאולתו מע"ע דגם באייקר וזל ביד לוקח אחד אזלינן לקולא כמו בע"ע. דלשיטת התוס' לאו ג"ש גמורה היא רק גילוי מילתא בעלמא דאזלינן בשד"א לקולא במאי דגלי בי' קרא. אבל מאי דלא גלי לא גלי ולא ילפינן כלל מע"ע גוף הדבר מאי דכתיב בע"ע וכמובן

אמנם הרשב"א בחידושיו לקידושין הביא בשם הראב"ד דהך ג"ש היא ג"ש גמורה. והא דאמרינן שם בקידושין או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן היינו דלענין השביח והכסיף בשדה דאזלינן לקולא ילפינן שפיר האי ג"ש משא"כ לענין גאולה לחצאין דלחומרא היא לא ילפינן האי ג"ש ע"ש. ובפ"י שם העלה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראב"ד דג"ש גמורה היא לענין הא דילפינן לקולא מע"ע ע"ש

ועפ"ז הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק האי דרבי והאי דר"ד. דגם לרבי ילפינן באייקר וזל בלוקח אחד מג"ש מע"ע. ובלוקח ראשון ושני דליכא למילף בע"ע [דשם לא שייך בשני לוקחים] ילפינן מקרא רק לענין אי אזלינן בזה לקולא ילפינן גם לוקח ראשון ושני מג"ש דע"ע. ולר"ד דלית ליה דרשא דרבי בלוקח ראשון ושני הא דאיצטרך לי' קרא לענין אייקר וזל. ולא ילפינן מג"ש דע"ע. וצ"ל דהך קרא אתי למעט אייקר וזל ואייקר דנותן מאתים אע"ג דמכרה ראשון לשני במנה מ"מ נותן מאתים דלדידי' דלית לי' דרבי לענין לוקח ראשון ושני ממילא אתיא עודף לאורויי לן דאף דמכר ראשון לשני במנה מ"מ נותן מאתים כיון דאייקר אח"כ ושוה מאתים ודו"ק כי הדברים ברורים. וע"פ מ"ש נסתר הוכחת הצ"ק והפ"י משמעתין גם לשיטת התוס' דבאמת לא איצטרך קרא לרבי אלא לענין לוקח ראשון ושני דזה ליכא למילף מע"ע. ובאייקר וזל ס"ל לרבי באמת לשיטת התוס' דצריך לגואלה כפי המכר. ולר"ד צריך קרא לענין אייקר וזל ואיקר אע"ג דמכר ראשון לשני במנה מ"מ נותן מאתים כמ"ש לשיטת הרמב"ם ודו"ק

תוס' ד"ה ולא ידענא בסוף הדיבור במתנה ע"מ להחזיר כו'. כתב הצ"ק דבריהם קשה להולמן דהא מסיק התם במס' ב"מ דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וחליפין דרך מו"מ