הפלאה שבערכין קכז

מבכור נילף מקדשים שכן זכר קדוש ע"ש. ומהתם ודאי איכא ראי' דמעשר דמי' לקדשים דבשניהם צריך להקדישן אבל בכור עיקר קדושתו קדוש מאליו וזה ברור. ובספרי פ' תצא ראיתי דנוסחא עתיקא הוא דגרסי דר"ש ס"ל כר' ישמעאל ע"ש ולהך גירסא א"ש בפשיטות דבחולין וכן בבכורות אליבא דר' שמעון איירינן ע"ש. ועי' נדה מ' ע"א

סליק פירקא בעזרתו ית"ש

פרק תשיעי

דף כ"ט ע"ב רש"י ד"ה פחות משתי שנים כו' שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל עכ"ל. ר"ל רק סתם מכירה הוא עד היובל. לאפוקי אי פריש לס' שנין אינה יוצאה ביובל כמבואר בב"מ דף ע"ט ע"א

תוס' ד"ה התם כו' ול"נ דהא פלוגתא דתנאי היא עכ"ל. יש להעיר לגירסת רש"י בקידושין שם דר"א דסבר יש אם למסור ס"ל דאין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות והרי רב ס"ל בכריתות י"ז ע"ב דיש אם למקרא א"כ לדידי' אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. לפ"ז מאי משני הכא לרב התם לא הדרא מזדבנא. ועדיפא הי' להם להקשות רש"י לשיטתו. ולגירסת התוס' שם דר"ע דס"ל דיש אם למקרא לדידיה אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות. א"ש קושית התוס' בפשיטות דרב לשיטתו שפיר משני. ואין צריך לדחוק משום דקיימ"ל כר"ש עיין בזה

בא"ד לכך פי' ר"י כו' מודה דלא מזדבנא דאיכא ק"ו כצ"ל. ור"ל דמהך ק"ו גופי' ילפינן דלא הדר מזדבנא וע"ז הקשו גבי מוכר שדהו נמי אתיא מהאי ק"ו דלא תמכר עוד. דלא כהצ"ק דגירסתו ואיכא ק"ו. דמשמע דקאי אדלעיל דכיון דמודה דלא מזדבנא הלכך יציאה גמורה היא ואיכא ק"ו. דז"א דא"כ לא תירצו כלום. דסוף סוף טעמא בעי אמאי מודה דלא מזדבנא וזה פשוט וכן הוא שיטת רש"י שם בקידושין כמו שפי' ר"י הכא. וחילק התם בין שש ויובל לבין סימני נערות כמ"ש התוס' הכא לפי' ר"י. וע"ש במהרש"א שלא זכר שכן כתבו התוס' הכא להדיא. ועי' פ"י שם שהניח דברי רש"י שם בצ"ע. ופשוט דדברי רש"י שם כפר"י הכא. ופי' הכא קאי למ"ד דאין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דלדידיה א"ש בפשוטו. ושם דקאי למ"ד דמוכר לשפחות אחר שפחות נקט כפר"י. וזה נראה פשוט. ועי' מקנה ואור חדש שם שהאריכו למעניתם בזה ע"ש

גמ' ואי איזדבוני כו' ובתר יובל נוכלי' שני תבואות ולהדרה כו'. פי' בשלמא בלא"ה ה"א דבאמת הא דאמר רב מכורה ויוצאה היינו שני שנים אחר היובל. אבל השתא דקאמר אינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה ויוצאה מקשה שפיר ופשוט

דף ל' ע"א במתני' מכרה לראשון במנה כו' כתב בהגהו' מיימוני פ"ה מה' שכירות. וז"ל וכן מהר"ם זצ"ל הביא ראי' מהא דתנן בערכין מכרה לראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים ומכרה ראשון לשני במנה אינו מחשב אלא עם השני שנאמר לאיש אשר קנהו. וכל מוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו אלא כשכירות בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל. ואפ"ה חזינן שיש לו רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות בעלים כו' ע"ש. וקשה לי על דברי המהר"ם. דנחזי אנן דאע"ג דדרשינן קרא וכי תמכרו ממכר במטלטלין יצא קרקעות. מ"מ זה ודאי דלאו דאל תונו קאי נמי אקרקעות כמ"ש הרמב"ן בנימוקיו על התורה כפשטא דקרא ע"ז במספר שנים אחר היובל כו' ולא ממעט קרקעות אלא מתשלומי אונאה בשתות או לבטל מקח ביותר על שתות. ולפ"ז דקאי לאו דאל תונו גם על הקרקעות. א"כ לדברי מהר"ם דבשעה שיובל נוהג לא הוי רק כשכירות הרי מבואר בתורה דבשכירות שייך אונאה. וא"כ מאי בעי ר"ז בב"מ דף נ"ו ע"ב שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה. ודוחק לפרש דהאיבעי' הוא לענין תשלומי אונאה ובמטלטלין אי שייך בשכירות דמ"ש. כיון דחזינן דלאו דממכר קאי גם אקרקעות דלא הוו רק כשכירות בשעת היובל כמ"ש הרמב"ן. ממילא הוא דגם לענין תשלומי אונאה שייך גם בשכירות כאשר דעת לנבון נקל. וביותר לפי דעת להקת הראשונים דגם בקרקע שייך אונאה עד הכפל ולשיטתם קאי בעיא דר"ז גם על שכירות קרקע וכמ"ש