הפלאה שבערכין קכג

אבל אדם סני לי' במשמע בעלמא. ואי אשמעינן הני תרתי כו'

תוס' ד"ה דת"ר כו' ולא דמי למקדיש לומר דליהוי עם קדוש קאמר כו' עכ"ל. עדיפא הוי להו להקשות דהא למ"ד סתם חרמים לב"ה מיירי קרא במפרש החרם לכהנים. כמ"ש רש"י בנימוקיו על התורה. וא"כ מאי קפריך לרב הא איהו סבר לקמן כ"ט ע"א דסתם חרמים לב"ה ולפ"ז מיירי קרא במפרש לכהנים וא"כ איך ס"ד לפרש דיצא לחירות קאמר הא אמר בפירוש שיהי' לכהן. ועי' רש"י שם בגיטין דמפרש האי ברייתא דמיירי בקדשי ב"ה והוא תמוה וכבר עמד בזה בחידושי הרשב"א שם. ובריטב"א שם כתב ואיכא למימר דקרא בחרמי ב"ה נמי מיירי דהא כתיב בסיפא דקרא דכל חרם קדש קדשים לד' ודרשינן מיני' התם חרמי ב"ה וס"ל דמאדם אכולהו קאי ע"ש ועי' תפארת יעקב שם שהבין כוונה אחרת ברש"י ונכון מאד

תוס' ד"ה ת"ל כו' גירסת הצ"ק וא"ת אדילפינן מבהמה נילף משדה אחוזה. והיא תמוה דשדה אחוזה אינו מיותר אבל מבהמה הוא מיותר. וגירסת הספרים נכונה ופשוטה. וא"ת א"כ שדה אחוזה נמי כו' ור"ל דאיך נילף מבהמה דדוקא שיכול למכור לעולם יכול להחרים הלא שדה אחוזה אינו יכול למכור לעולם וזה פשוט

ומ"ש ושדה אחוזה נמי כל זמן שהיא בידו יכול למכור. אע"ג דגם שדה מקנה יכול למכור כ"ז שהיא בידו מ"מ כשיגיע יובל אינה חוזרת אליו למוכרה אח"כ אבל שדה אחוזה חוזרת אליו ויכול למוכרה אח"כ פעם שנית. וז"ש כ"ז שהוא בידו היינו כל פעם שבאתה השדה לידו יכול למוכרה משא"כ בשדה מקנה ופשוט

מתני' כהנים אין מחרימין שהחרמין שלהם. הנה הראב"ד בפירושו לתו"כ שיצא לאור זה לא כביר כתב בפ' בחוקותי וזה לשונו שהחרמים שלהם משום דקסבר סתם חרמים לכהנים הילכך כי מחרים לנכסי' מאי הוי. הדר איהו וזכי בגבייהו. ואי אמרת יהי' יוצאין מתחת ידו ויהי' מתחלקין לכל אחיו הכהנים. כדאמרינן בשדה אחוזה של ישראל שגאלה אחד מן הכהנים. וכדאמרינן נמי הכהן שהקדיש שדה חרמו ולא גאלה והעני שהכהנים נכנסים לתוכה בלא דמים לר"ש. ובדמים לדעת ר"י. שאינו יכול לומר הואיל ויוצא לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי אלא כולן זוכין בה כאחד כדיליף לה בסיף ערכין מקראי וה"נ נימא כה"ג. הא לא דמי דהתם במקדיש איירינן והמקדיש לשמים זכה בה ונתנו לכהנים. אבל במחרים כיון דנכסי כהנים נינהי ולא קדשי שמים דהא לא צריכי פדייה כלל. משו"ה כי מחרים להו כהן לאלתר זכי איהו בגבייהו הילכך אין מחרימין עכ"ל. מפורש יוצא מדבריו דס"ל דגם שדה שהחרים הכהן הדר איהו וזכה בה מטעם שהחרמין שלהם. ודלא כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה כמאן דצריך ליתנם לכהן שבאותו משמר. וצריך לומר לשיטת הראב"ד אע"ג דהא דילפינן דשדה חרם צריך ליתן לכהן שבאותו משמר מגזל הגר ילפינן לי' והרי התם אף אם גזל הכהן את הגר צריך ליתן לכהן שבאותו משמר וכמ"ש התוס'. שאני התם דכתיב לד' לכהן ודרשינן התם קנאו השם ונתנו לכהן דומיא דקדשי ב"ה משא"כ בחרמי כהנים דנכסי כהנים נינהו. ולפ"ז לדעת הראב"ד אף אם החרים הכהן שדה חרמו היינו שדה שהחרים ישראל והגיע לחלקו או שהגיע לחלקו שדה ביובל ממה שהקדיש ישראל ולא גאלה. אינו מחרים כיון שהחרמים שלהם

ולשיטת התוס' דעיקר טעמא דכהנים אין מחרימין הוא משום דכתיב אחוזת עולם הוא להם. נראה לכאורה דזה דוקא בשדה אחוזתו דבהכי כתיב קרא אחוזת עולם הוא להם. אבל שדה חרם או שדה שנפל לחלקו ביובל ממה שהקדיש ישראל יכול להחרים. ועי' בסוף מכלתין ובתוס' שם ד"ה הא קמ"ל עי"ש היטב. ואולי יש לומר כיון דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ומזה ילפינן היקש מטלטלין לשדה אחוזתו א"כ נוכל לומר דבכל אשר לו נכלל גם שדה חרם או שדה היוצאת ביובל שנפל לחלקו ומקשינן גם זה לשדה אחוזה וזה נכון

אמנם מדברי הרמב"ם פ"ו מה' ערכין ה"ו מבואר להדיא דכהן יכול להחרים שדה חרם שהגיע לחלקו. וז"ל כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת. ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר לכהן תהי' אחוזתו. מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל ואם החרימה היא מוחרמת מיד עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דכהן יכול להחרים שדה חרמו. וכן מבואר ממ"ש אח"כ