הפלאה שבערכין קכא

אנו צריכין גם לשמואל לקו"ח רק מקרא ילפינן דאין מקדישין ביובל וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה מ"ט ע"ש וזה ברור

ויעויין ברש"י לקמן ל"ג ע"ב גבי הא דתנן הכהנים ולוים מוכרין לעולם. ופרש"י אפי' בשנת היובל עצמה כך שמעתי. וקשה לי אמאי. הא כי היכא דפליגי רב ושמואל בישראל שמכר שדהו בשנת היובל עצמה ה"נ איכא לפלוגי הכא ולמימר קו"ח מכורה כבר יוצאה כו' ע"ש. שאני התם דהך ק"ו איכא גם בכהנים ולוים כמו שפרש"י דאמרינן לקמן דף כ"ח דממכרו של לוי חוזר בשנת היובל ע"ש. אבל הכא לא שייך קו"ח דשמואל גבי כהנים ולוים וכמ"ש

אמנם לפ"ז קשה לי על הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' ערכין ה"י וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זה מקודשת. דהא הרמב"ם פסק כר"י דס"ל דנכנסין לתוכה ונותנין דמי'. ופסק ג"כ כשמואל דאין יכול להקדיש ביובל עצמה וע"כ צ"ל לדידי' דילפינן מקרא כרבנן דקיימ"ל כוותייהו ולא מקו"ח וכמ"ש הלח"מ בפ"ד מה' ערכין ה"י וא"כ כיון דילפינן מקרא מנ"ל לחלק בין כהנים ולוים לישראל וצע"ג. סליק פירקא בעזרת ה' ית"ש ויתעלה: פרק שמיני

רש"י ד"ה שהבעלים נותנין חומש ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג דבזמן שנוהג אין צריך לשואלו כו' עכ"ל. יראה לי דרש"י אזיל בשיטת הראב"ד בה' ערכין פ"ח ה"א שגם בזמן שהיובל נוהג כייפינן לבעלים לפדות מפני ריבוי החומש. והא דנקט במתני' בשעה שאין יובל נוהג. היינו משום סיפא אמר אחד הרי היא שלי בעשר. דזה לא שייך בשעה שאין היובל נוהג. דבזמן שהיובל נוהג דמיה קצובין. והנה זה ודאי דמתני' גם ברישא לא מיירי רק בזמן שאין היובל נוהג מדקתני אמר לו פתח אתה ראשון. והיינו בכמה אתה רוצה לפדותה כפרש"י ולא קתני פדה אתה ראשון. אלא דאנן אמרינן דה"ה בשעה שהיובל נוהג דריבוי חומש שייך גם בשעה שהיובל נוהג. והא דלא נקט במתני' בזמן שיובל נוהג הוא משום דינא דסיפא דלא שייך רק באין יובל נוהג. ולזה כיון רש"י שהבעלים נותנים חומש. ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג כיון דבמתני' לא קתני רק טעמא דחומש וא"כ שייך זה ג"כ בשעה שיובל נוהג. לזה כתב דבזמן שנוהג אין צריך לשואלו בכמה. ובמתני' קתני דצריך לשואלו דאמר לו פתח אתה ראשון. והא דנקט במתני' באמת בכה"ג הוא משום סיפא. ועפ"ז נסתלקה קושית הלח"מ לשיטת הראב"ד מאי פריך בגמ' תיפוק לי' דאיידי דחביבא פריק טפי. דהך טעמא לא שייך רק בזמן שאין היובל נוהג אבל לא בזמן שנוהג ע"ש שנדחק בזה. ולמ"ש א"ש דע"כ מתני' איירי גם ברישא רק בזמן שאין היובל נוהג רק דאמרינן דה"ה בזמן שנוהג וכמ"ש

ומדברי התוס' ד"ה המקדיש יראה לי דאזלי בשיטת הרמב"ם. שהרי כתבו פי' בזמן שאין היובל נוהג דאז הוא נפדה בשוייו כו' מפני החומש. אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו כו' ושטחיות דברי התוס' תמוה דהא גם בזמן שהיובל נוהג דנפדה לפי זרעו. מ"מ נותנין הבעלים חומש. מזה נראה בעליל דהתוס' אזלי בשיטת הרמב"ם. דבזמן שהיובל נוהג דאיכא חומש אינו כדאי לכפותו בשביל החומש לבד. רק בזמן שאין היובל נוהג דאז איכא גם טעמא דאיידי דחביבא לי' טפי ופרק לי' כופין את הבעלים. ע"ש היטב בכ"מ ולזה נתכוונו התוס' במ"ש דאז הוא נפדה בשווי' ויש בו ריוח להקדש והיינו במאי דטפי ופריק לי' ואז מהני גם טעמא דחומש. אבל בזמן שיובל נוהג דנפדה לפי זרעו וליכא טעמא דטפי ופריק לי' לא מהני טעמא דחומש לכוף הבעלים. ויותר נראה להגיה בדברי התוס' ועוד מפני החומש ובזה יתבאר דברי התוס' על נכון ודו"ק

בא"ד על שוה פרוטה כו' א"ל שקול ד' זוזי כו' עי' תוי"ט שכתב דש"פ שכתבו התוס' לאו דוקא. ועי' תומים סי' קי"ז ס"ק י"א דלמ"ש א"ש ובדיוק כתבו התוס' ש"פ ע"ש היטב ודו"ק

תוס' ד"ה מאי אומרין כו' וי"ל דשאני הכא דיכול לבא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה עכ"ל. ר"ל דהכא אם לא ימצא אחר לפדותו אם אין כופין הבעלים יכול לבא לידי תקלה משא"כ בהא דמצות פדיה קודמת למצות עריפה אע"ג דקיימ"ל כר"י דפטר חמור אסור בהנאה. מ"מ ליכא למיחש לתקלה דאף אם לא יפדה מ"מ ע"כ צריך לערפו תומ"י. וליכא תקלה וזה פשוט ועי' רי"ט אלגזי