הפלאה שבערכין יב

תיבת איש קאי אדלעיל ואמרת אליהם איש ע"ש ומלשון התו"כ בפ' בחוקותי מוכרח כפי' הק"א. מוכח להדיא בנזיר דף ס"א ע"א ובסוטה דף כ"ד ע"א ודף כ"ו ע"א ועי' מל"מ פ"ב מהלכות סוטה ה"ו ע"ש. וצ"ע מדוע השמיט במתני' גרים ובפ"ב ממסכת זבים קתני להו. הלא דבר הוא

ודע דהתוס' במנחות י ס"א ע"ב ד"ה אין לי כו' כתבו ותימא דבפרק ב"כ דרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה. אבל גרים ומשוחררים לא ממעטינן כו' וכן בפ"ק דערכין דרשינן בני ישראל מעריכין ואין העכו"ם מעריכין. ולא ממעטינן לא גרים ולא עבדים אע"פ שאינם משוחררין. ושמא יש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררים ע"ש. ונוראות נפלאתי שלא זכרו התו"כ פ' מצורע ופ' בחוקותי הנ"ל. ומ"ש גבי זיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעטינן. תמהני עדיפא הל"ל דבעבדים אע"פ שאינם משוחררים לא ממעטינן. כמבואר ריש פ"ב דזבים. וכמו שכתבו בתר הכי גבי ערכין. ומ"ש דיש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררים. לא ידעתי אמאי לא כתבו דע"כ יש שום ריבוי לרבות אע"פ שאינם משוחררין סוף דבר דברי התוס' שגבו ממני. ועי' בסוכה דף כ"ח ע"ב תוד"ה לרבות ע"ש

וראיתי בילקוט פ' מצורע רמז תקס"ז. ובפ' בחוקותי רמז תרע"ה. ששם הגירסא מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים ועי' שם בילקוט פ' ויקרא רמז תס"ד על פסוק נפש כי תחטא וע"ש בתו"כ וע"כ צ"ל דמאחר דמרבינן גרים וגם משוחררים ולא ממעטינן להו מבני ישראל ממילא ידעינן עבדים שאינם משוחררין מג"ש דלה לה מאשה [ועי' תוס' יבמות ע"ד ע"ב ד"ה שפחה ע"ש ועי' שאילת שלום אות ק"ח ע"ש ואולי ע כיוונו התוס' במנחות דיש שום ריבוי למשוחררים דכיון דמרבינן משוחררים ממילא לא אימעט עבדים דגמרינן מאשה וכמ"ש אולם באמת גרסת הילקוט אינו מובן דהא מריבוי דקרא ואמרת אליהם שפיר מרבינן אע"פ שאינם משוחררין כדמוכח בנזיר דף ס"א וכמ"ש לעיל. שוב מצאתי בר"ש ריש פ"ב דזבים שהי' לו ג"כ גירסת הילקוט וכתב שם ואפי' שאינן משוחררין מרבינן כדתנן הכא. והא דתני בתו"כ משוחררין לאו דוקא אלא למימר אתי דאפי' משוחררין צריכין ריבוי כו' ע"ש וכן כתב שם בפי' הרח"ש ודו"ק ועי' ט"ז יו"ד סי' א' ס"ק ב' ובנקודת הכסף שם ע"ש היטב

שם נשים ועבדים. הא דנקיט הכא נשים קודם עבדים ובריש מסכת בכורים קתני העבד והאשה ועי' באהלות פי"ח משנה ז' ואם הי' עבד או אשה משמרים כו'] משום דנשים כתיב בהדיא בקרא ועבדים רק מדרשא אתיא מריבוי דאמרת אליהם. ויש לפקפק ע"ז עי' ב"ק י"ז ע"ב האי דאתא מדרשא חביבא לי' שוב מצאתי בט"א ריש חגיגה שהעיר מהא דבכורים על הא דתני בחגיגה נשים קודם עבדים. ותירץ דבחגיגה נקט תחילה נשים דעבד לא ידעינן רק מג"ש דלה לה מאשה משא"כ בבכורים ע"ש. ודבריו לא יגהו מזור להך דהכא דעבד מריבוי דקלא ידעינן ולא מאשה וכמ"ש. ועי' סוכה דף ל"ח ע"א מי שהי' עבד או אשה כו' מקרין אותו ושם בברייתא באמת אמרו כו' ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. ושם לא ידעינן עבד רק מאשה ועי' תוי"ט פ"ט דמנחות מ"ח ד"ה והעבד שלא זכר כל הנ"ל

שם טומטום ואנדרוגינוס כו' ומעריבין אבל לא נערכין. עי' סנהדרין דף ס"ו ע"א איש מה ת"ל איש איש לרבות בת טו"א. מבואר מזה דממשמעות איש ממעטינן טואנ"ד כמו אשה וכן מצאתי להרע"ב פ"א ממסכת זבים מ"ה איש לפי פקודיו עד שיהא ודאי איש ודבריו נובעים מספרי במקומו. ובמכילתא פ' משפטים אין לי א בן גמור או בת גמורה טואנ"ד מנין. ת"ל או ב יגח או בת יגח עי"ש ועי' ב"י או"ח סי' תרפ"ט שכתב דהא דטומטם אינו מוציא לא משום ספיקא הוא אלא הואיל ואינו מנכר אם הוא זכר או נקבה הוא גרוע מאשה ודאית כ"ש. ולפ"ז בערכין דכתיב איש כי יפליא מנלן דמערכין וצ"ל דמרבינן להו מנפשות כי היכא דמרבינן לקמן דף ד' ע"ב לאשה שהעריכה איש ע"ש ובאמת לא אדע מדוע נקט ש רק אשה שהעריך איש ושבק טואנ"ד

שם חרש שוטה וקטן בחגיגה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה חרש דומי' דשו"ק העירו אמאי לא דייק הכי במגילה י"ט ע"ב ובריש חולין וע"ש מה שתירצו ודברי' א יגהו מזור להך דהכא וכהנה רבות בש"ס. עי' גיטין כ"ג ע"א הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק ועי' א ל"ט ע"א ושל חשו"ק שנגח שור של פקח פטור