הפלאה שבערכין קיט

דאמרינן ב"ב דף קי"ג ר"א אמר. אמר קרא ממטה למטה אחר ובן לאו אחר הוא וע"ש פי' רשב"ם דבעל הוי אחר ובן לא הוי אחר. דיורש כרעיה דאמיה הוא. ולק"מ דבאמת מחיים אשה יותר קריבה לבעל וכדאמרינן בכתובות דף ס"ו אשתו כגופו הואי ועי' גיטין דף מ"ה בתוס' שם שכתבו דאשתו כגופו יותר מבתו יעו"ש וא"כ בשמעתין דמיבעי לי' אשה מי מעמיד לה שדה דהיינו מחיים א"כ נוכל לומר דבן הוי כאחר לגבי בעל. אבל בב"ב דמיירי לאחר מיתה דכבר פקע שאירות הוי הבעל לגבה כאחר ובן הוי כרעי' דאמי' דהוא קרוב בעצם ופשוט

רש"י ד"ה הקדישה פחות משתי שנים לפני יובל ובא אחר וגאלה כ"ל. לא ידעתי אמאי לא מפרש בפשוטו בלא גאלה אחר ועדיין היא ביד הגזבר ומיבעי לי' אם יוצאת בכה"ג מיד ההקדש לכהנים. ועי' רמב"ם בפ"ד מה' ערכין ה"ט שמבואר שמפרש באמת כן. והגאון בעל עין משפט השמיט לציין מקומו ברמב"ם בזה

רש"י ד"ה ממקדיש בית כו' דמי חמשים שקל כו' עי' מל"מ פ"ד מה' ערכין הלכה כ"ו ע"ש ועי' בתוי"ט מ"ש בזה

תוס' ד"ה מה להלן וא"ת מנלן כו' ר"ל דהיכא דגאלה אחר בהדיא כתיב בקרא והי' השדה בצאתו ביובל לכהנים רק היכא דלא גאלה אחר מנ"ל דיש לכהנים עלי' טפי מאחר לר"י דיליף ממקדיש בית

תוס' ד"ה ור"ש תימא שהרי בתחילה שואל הספר מ"ט דר"י כו' לא הבינותי דכיון דיליף ר"י ג"ש שפיר שואל אח"כ מ"ט דר"ש דלא יליף הג"ש. ואולי משמע להו להתוס' מדלא פריך ור"ש האי ג"ש מאי עביד לי' ושואל מ"ט. משמע דטעמא דר"ש בעצם אינו מסתבר. ואולם לפי הגירסא שלנו ור"ש גמר קדש ולא גרסינן מ"ט א"ש קושית התוס' וכמ"ש ועי' ע"ז ס"ז ע"ב ור"ש מ"ט ובגליון הש"ס וע"ש בריטב"א

דף כ"ו ע"א רש"י ד"ה שיצאתה לכהנים כו' וגאלה אחר פו' פי' כן כי היכא דאתיא אפי' כר"א דס"ל דבלא גאלה אחר אינה יוצאת לכהנים ועי' ע"ב תוס' ד"ה אלא ודו"ק. ועי' תוי"ט

תוס' ד"ה אלימא בסוף דבריהם עי' היטב בתוי"ט פ"ז מ"ג ד"ה גאלה ע"ש

גמ' ואיצטרך לא יגאל כו' אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו. עי' לח"מ פ"ו מה' ערכין ה"ז תמה על הרמב"ם שהשמיט הך ברייתא דלא יגאל ע"ש. ונראה דלזה כיון הרמב"ם במ"ש ואפי' הי' הלוקח הבעלים הראשונים שהחרימוה. וכוונתו רצויה. אע"ג דקא יהבי הבעלים דמי אפ"ה לא תיקום בידייהו דזה עיקר הרבותא דהך ברייתא דלא יגאל. ואין אנו צריכין למ"ש הלח"מ דהרמב"ם טעמי' דנפשי' קאמר אלא דבאמת הוציא הרמב"ם מברייתא דלא יגאל. וכלל שני הברייתות יחד ודו"ק

ע"ב גמרא ר"מ סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. עי' פרש"י דה"א דלאו שדה אחוזה היא דבלאו מיתת אביו היתה קנויה לו ע"ש וכן הוא להדיא בגיטין מ"ח ע"א ובהא במית אביו לא ירית ולא מידי ע"ש. ונראה אע"ג דירית שלא תצא ביובל. מ"מ עכשיו אין לו קנין בה יותר ממה שהי' לו. ולפ"ז באמת אם הקדיש אחר יובל כשמת אביו אין צריך קרא אפי' לר"מ. דאז טובא ירית דלא החזיר השדה וזה פשוט. וקשיא לי דלר"מ לשיטתו בבכורות דף נ"ב ע"ב דמתנה אינה חוזרת ביובל. א"כ טובא ירית דבתורת מתנה אינו יכול ליתן לאחר דעביד לי' נייח נפשי' במתנה טפי ממה שיש לו דהיינו עד היובל. אבל השתא שמת נופל לו בירושה הרי יכול ליתן לאתר במתנה לעולם. בשגם שיכול למכור לאחר באופן שלא יחזיר ביובל דהיינו שיכתוב לו ג"כ בשטר מכירה לשון מתנה וא"כ הרי ירויח הרבה דיקח עבור זה טובא במה שימכור לצמיתות עלמין. ועי' קידושין דף כ"ו ע"א דאמרינן שם במתנה בקשו ליתן לו ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות כחו. ובתוס' שם הקשו דלמה כתב לו בלשון מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מה יפוי כח יש במתנה ע"ש. ולכאורה הך ברייתא בשטר כיצד קאי על סתם מתני' שם. וסתם מתני' הוא ר"מ. ולדידי' הא איכא נ"מ בין מתנה למכר דמתנה אינה חוזרת ביובל וא"כ נוכל לומר דלהכי כתב לי' בלשון מתנה [ואיירי הך ברייתא בזמן שהיובל נוהג]