הפלאה שבערכין קיא

ברשב"א בקידושין דף ט"ו ע"א שכתב להדיא כמ"ש יעו"ש ואין צריך לאריכות שכתבתי דו"ק שם

ע"ב גמרא ת"ש על מנת כו' לא ידעתי מדוע השמיט הכא האי פירכא דפרכינן לעיל מהא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית כשיטת הש"ס בכ"מ וצ"ע

תוס' ד"ה רבא אמר ואיכא בינייהו כו' עי' שער משפט סי' ק' סעי' ב' במה שתמה על דבריהם ומה שתירץ הוא קושית התוס' על נכון ע"ש. ולי נראה ליישב בפשוטו דלר"ה דאמר משום צררי אם הי' בו מפורש נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו פשיטא דליכא חששא דצררי. אבל לרבא דאמר משום שובר לא מהני נאמנות כלל. דדילמא ימצאו שובר על השטר. ועי' חו"מ סי' ק"ח סעיף ג'. ובזה ניחא דרבא מחמיר טפי מר"ה. שוב ראיתי בתשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' ח' שכתב דאין גובין מיתומים קטנים. ואפי' יש בו נאמנות על המלוה ועל יורשיו. שמא אחר שיגדלו ימצאו עדים שאביהם התפיס צררי או שמא פרע אביהם ואמר המלוה שאבד שטרו וכתב לו שובר ע"ש. הרי מבואר דחששא דצררי שייך שפיר אפי' יש בו נאמנות ודלא כמ"ש

והנראה אצלי ליישב קושי' התוס' באופן אחר דלרבא לשיטתו שפיר הוא מוסיף על דברי ר"ה בריה דר"י דיעויין ברא"ש ב"ב דף ה' שהעלה דלצררי ודאי לא חיישינן תוך זמנו אף למאן דאמר עביד אינש דפרע תוך זמנו. והא דאמר טעמא דצררי ולא טעמא דפרעון. משום דחשש פרעון אינו מספיק לדחות הפרעון דא"כ הי' נוטל שטרו לכך אמר טעמא דצררי דזה שכיח ליתן משכון לכשיגיע הזמן ע"ש היטב. והנה ר"ה בריה דר"י ורבא סבירא להו דעביד אינש דפרע בתוך זמנו כמבואר שם בב"ב. וא"כ לר"ה בריה דר"י דטעמא משום צררי. גובה בתוך זמן אף לשיטתו דס"ל אדם פורע תוך זמנו. כמ"ש הרא"ש דלפרעון לא חיישינן דא"כ הי' נוטל שטרו. וגם לצררי לא חיישינן בתוך זמנו כמ"ש הרא"ש אבל לרבא דסבר דטעמא הוא משום שובר אינו גובה אף בתוך זמנו לדידי' דס"ל אדם פורע בתוך זמנו דחיישינן שמא פרע. והא דלא נטל שטרו שמא פרע אביהם ואמר המלוה אבד שטרו וכתב לו שובר וכמ"ש הרא"ש בתשובה הבאתיו לעיל

ועפ"י האמור יתיישב היטב קושית התוס' ד"ה אמר לי' וכו' שהקשו ר"ה בריה דר"י תיקשי לי' נמי לנפשי' ליחוש לצררי ע"ש שנדחקו בזה. אבל למ"ש א"ש דר"ה בריה דר"י פריך לי' לרבא לשיטתו דס"ל דאדם פורע תוך זמנו. דבשלמא לדידי' דס"ל דטעמא משום צררי איכא למימר דהא דאמר ר"נ דבע"ח גובה שלא בפניו מיירי בתוך זמנו דומיא דכתובה דמיירי בתוך הזמן דהא מיירי בשולח לה גט ממה"י כפרש"י. וא"כ לפ"ז לא חיישינן לצררי בכה"ג וכמ"ש הרא"ש. ולפרעון בל"ה לא חיישינן דא"כ הי' נוטל שטרו. אבל לרבא דחייש משום שובר ניחוש לפרעון אף בתוך זמנו כיון דאינהו ס"ל דעביד אינש דפרע בגו זמני' ונכון הוא מאד

תוס' ד"ה אמר לי'. וא"ת ר"ה בריה דר"י תיקשי לי' לנפשי' כו' עי' בר"ן כתובות שתירץ דר"פ בתר דאותבי' לרבא ופרקה אמרה לההיא דחיישינן לצררי. אבל מעיקרא הוו ס"ל דליכא למיחש לא לצררי ולא לשובר. ולבסוף ניחא לי' טעמא דצררי טפי משובר כי היכא דתיקום ככ"ע אפי' למ"ד אין כותבין שובר עכ"ל [ועדיפא הנ"ל דר"ה בריה דר"י לשיטתו אזיל דס"ל בב"ב דף קע"א ע"ב דאין כותבין שובר רק אפלגא משו"ה אמר חששא דצררי חיישינן דפרע לי' כולה. ורבא לשיטתו דס"ל שם דכותבין שובר אכולה ע"ש וזה נכון ודו"ק]

והנראה לענ"ד כתבתי לעיל. ובספר ק"א כתב דלמאי דגרסינן רבא אמר ר"נ י"ל דלדידי' לק"מ די"ל דס"ל כמ"ד ב"ח אין גובין שלא בפניו ורק לרבא לטעמי' פריך ע"ש. והא ליתא דמדקאמר ר"ה ומי חיישינן לשובר משמע דאי הוי ס"ל טעמא דצררי א"ש. וגם מדקאמר ומי חיישינן ולא קאמר ומי חיישת משמע דגם איהו ס"ל הא דרבא אמר ר"נ וזה פשוט ולזה האריכו התוס' לציין כל לשון ר"ה בריה דר"י ודו"ק

[השמטה לע"א בתוד"ה אמר ר"נ כבר כתבתי דע"כ התוס' ס"ל דר"נ אף לבתר דהדר בי' ס"ל דאין נזקקין אלא דמתחילה הי' סבור דאף בחייב מודה וכדומה אין נזקקין ולבסוף ס"ל דבכה"ג דליכא למיחש למידי שפיר נזקקין דאל"כ היאך פסקו התוס' כר"נ הא הש"ס פסק להדיא כר"ה בריה דר"י וכן פסק רבא ורב אשי לקמן והתוס' בעצמם בכמה דוכתי מבואר להדיא דס"ל דהלכה כר"ה בריה