הפלאה שבערכין קי

תקנתא דחינא כמ"ש בכתובות דף ל"ט ע"ב ד"ה טעמא כו' ואומר ר"י כיון דבשאר נשים שייך חינא אע"ג דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן כו' ע"ש היטב ועי' ב"י אהע"ז ריש סי' צ"ו שהביא בשם הרשב"א דאפי' היא זקנה שאינה ראוי' להנשא נזקקין לה. וע"כ הוא מטעם לא פלוג ובד"מ ריש סי' ק"א מבואר דלא פליג הרשב"א על הרמב"ם שאחר שהביא דעת הרמב"ם דבקפצה ונשאת אין נזקקין לה כתב ומיהו כל זמן שלא נשאת מגבין אותה אפי' היא זקנה שאינה ראויה להנשא ע"ש. ומבואר דס"ל דדוקא בנשאת הין נזקקין אבל כ"ז שלא נשאת לא פלוג רבנן בתקנתא] ועדיין אני נבוך בזה ולבי מהסס טובא אם יש לדמות נדון דידן לזה והדבר צריך תלמוד

וזולת זה עדיין לא נתקררה דעתי דאם נימא דכל עיקר ראית התוס' הוא דנזקקין לכתובת אשה משום חינא לא הי' להם להתוס' להעמיד דבריהם על הא דאמר ר"נ דאינו מיירי כלל בכתובה כמ"ש לעיל דהא אף למאי דסבר ר"נ מעיקרא מודה דלכתובת אשה מזדקקינן דהרי טעמא דר"נ מעיקרא הוא כדר"פ לשיטת התוס' ור"פ גופי' מודה דלכתובת אשה מזדקקינן כדמשני אליבי' מתני' ואב"א לכתובת אשה משום חינא וכאשר הארכתי לעיל בזה בס"ד. וא"כ הי' להתוס' להעמיד דבריהם על הא דאמר ר"י דאף לכתובת אשה מזדקקינן דכן הלכה כדמוכח בהכותב. ומה ענין כתובה אצל הא דהקדימו תחילה דהלכה כרב נחמן

ובהכרח דכוונת התוס' להוכיח דבחייב מודה וכדומה נזקקין כר"נ לבתר דהדר בי' מדקאמר ר"י דכושל היינו כתובת אשה משום חינא דמשמע דאי לאו טעמא דחינא אף לר"י נותנים לבע"ח אלמא דנזקקין והתם ליכא לאוקמי בבע"ח עכו"ם דבעכו"ם אין סבר' כלל להקדימו לכתובת אשה והא דלא הביאו מריב"ח דאמר בהדיא דנותנים לבע"ח אע"ג דריב"ח נמי ס"ל דאין נזקקין כמבואר בב"ק ל"ט ע"א ע"ש. א"כ מוכח דבחייב מודה וכדומה נזקקין. היינו משום דעיקר כוונתם להוכיח דאע"ג דהא דמשני לעיל כל הני מתניתא דאמר נזקקין בחייב מודה הוא רק לרב אסי אבל ר"י דאמר דאף לכתובת אשה נזקקין מוקמינן לעיל כל הני מתניתא בכתובת אשה. מ"מ באמת גם ר"י ס"ל בחייב מודה נזקקין כדמוכח מהאי דהכותב וליכא מאן דפליג ע"ז. ובהיות כן דעיקר הוכחת התוס' היא דנזקקין בחייב מודה וכדומה א"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאף אם נאחוז דמתני' איירי בקטנים כמ"ש לעיל מ"מ אינו מוכח ממתני' דנזקקין בחייב מודה דשאני התם דאין אנו דנין כלל נגד היתומים דסוף כל סוף לא תשאר ביד היתומים משום כתובת אשה

על כן נראה דלשיטת הירושלמי דמתנ' ע"כ מיירי בקטנים וכמ"ש המרדכי בהכרח דמיירי בחייב מודה וכדומה דבלא"ה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. ומה שהקשיתי לעיל דא"כ אין כאן שבועה כלל ומה זה שאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה. נראה דהירושלמי לשיטתו דס"ל דטעמא דר"ע לא תלי' כל בשבועה דז"ל הירושלמי הובא ברא"ש הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה וכתב הרא"ש פי' עיקר טעמי' דר"ע דנכסי כל היכא דאיתנייהו ברשותא דיתמי איתנהו. אבל בע"ח מחוסר גוביינא. ונקט טעמא דשבועה שאינו אלא תקנת חכמים ולא מן התורה לאלומי' למילתא וזה דוחק. והנכון כמ"ש הריטב"א וז"ל כלומר דלאו בשבועה ממש תלי' מילתא אלא בדין גוביינא שכולין מחוסרין גוביינא וראוין לשבועה כל היכא שלא פטרום משבועה והיורשין אין מחוסרין גוביינא כל היכא דאיתא לממונא ברשותייהו קאי ע"ש. והנה הגרסא בירושלמי אשר לפנינו הגע בעצמך שפטרום מן השבועה. ולשון זה מורה כפי' הק"ע דהיאך קאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה הרי יש בע"ח שפטור מן השבועה כגון בחייב מודה או מת בתוך זמנו או שמתוהו ומית בשמתי' ולפ"ז צ"ל דלמאי דמשני הירושלמי דלאו בשבועה תלי' מילתא אלא בגוביינא הכוונה בזה שכולן ראוי' לשבועה היינו בבע"ח איכא אופן שחייב שבועה וא"כ חזינן מזה דהוא מחוסר גוביינא. אבל יורשין ליכא גבייהו כלל שבועה בשום אופן וברשותייהו קאי וע"ד שכתב הריטב"א. ואולי כן צריך להיות בעיטור שהבאתי לעיל דמתני' מיירי בגדולים או בקטנים ובשחייב מודה

ובזה ניחא ג"כ הא דהביאו התוס' ראיתם מר"י משום דסתם ירושלמי ר"י ולשיטת הירושלמי מתני' ע"כ מיירי בקטנים ובאופן שחייב מודה וכמ"ש בשגם דעיקר ראיתם דגם ר"י מודה בחייב מודה אף דאוקמינן כל הני מתני' דלעיל לר"י בכתובת אשה וכמ"ש לעיל וא"ש הנ"ל ודו"ק היטב. שוב מצאתי