הפלאה שבערכין קז

רש"י ד"ה מי צאית להמתין ימי הכרזתינו בלא רבית נראה הא דלא פי' בפשוטו. דנכרי לא ירצה להמתין כלל ימי הכרזה. משום דלענין הארכת הזמן אפשר לפייס הנכרי ויתרצה להמתין מאחר שאינו מפסיד הריבית. אך אי נימא דמפייסינן לי' שימתין ימי הכרזה וישקול הריבית. פשיטא דהוי פסידא ליתומים. ויצא שכרן בימי הכרזה בהפסידן הרבית. ואיה איפא המקום להצריך הכרזה א"ו דמיירי באופן שימתין ימי הכרזה בלא רבית. ואהא פריך שפיר מי ציית להמתין בלא רבית ופשוט. ויש לעיין בדרו"פ חו"מ רס"י ק"י במ"ש על התוס' דו"ק שם. וע' קצוה"ח סי' קכ"ט ס"ק ג' ע"ש

רש"י ד"ה כיון כו' מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה עכ"ל. והר"ן פ' אלמנה נזונית כתב כלומר שאם אין אנו נזקקין הרי היא נמנעת מתחילה לבא ונמצאת מפסדת מזונות רצונו דכיון דיש לנו להזדקק מעיקרא לטובת היתומים כדי שתפסיד מזונות ה"נ צריכין אנו להזדקק לבסוף לתועלת היתומים דאל"ה לא ירצה כלל לתבוע כתובתה שלא תשאר בלא כלום. בלא כתובה ובלא מזונות. וא"כ תפסיד מזונות ליתומים. ודע דכפי' הר"ן מורה לישנא דתלמודין לפי הגירסא שלפנינו דאיזדקקין להו מעיקרא מיזדקקנין להו לבסוף מלשון דקאמר תלמודא להו. משמע דקאי איתומים. ורש"י מהנראה שהי' לו באמת הגירסא לה כמו שציין ולזה פי' דקאי על האשה לטובתה וזה ברור

הגה"ה בגמ' שלפנינו הגירסא כרש"י עד כאן הגה"ה מהרב דלוקניק]. רש"י ד"ה צררי אתפסיה כו' ולא הספיק ליטול את השטר מידו. ראיתי להעתיק פה דברי א"א הגאון נ"ע מ"ש בתוך תשובתו להגאון מ"ה אברהם אבלי מווילנא זצ"ל וזה לשונו הטהור ומידי דברי בהאי ענינא אמינא מלתא ליישב סתירת הרא"ש על ראיית רבינו יונה ההובא ברא"ש בב"ב דף ה' שכתב דלהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמעינן דאפי' בתוך זמן אין נפרעין. והרא"ש סותר זאת. דמשום פרעון אם איתא דפרע אבוהון הוי מהדר לי' לשטרא. אמנם ע"פ דברי רש"י בערכין דגם במתפיס צררי שייך סברא שלא הי' מניח השטר בידו כמ"ש בד"ה צררי כו' ולא הספיק ליטול השטר כו' לפ"ז נסתר סתירת הרא"ש. דהרי גם הכא בצררי לא הי' מניח השטר כמובן ועפ"ז יתיישב לן דברי רש"י בערכין שם ד"ה והלכתא כר"ה שכתב דהיכא דלא שמתוהו חיישינן לצררי ולכאורה תמוה דלזה אין נ"מ בין ר"פ לר"ה. והכי הוי לי' לרש"י לפרש דהיכא דשמתוהו גבינן כר"ה ולא כר"פ. וכן פי' הרשב"ם ב"ב דף קע"ד. אבל לפי מ"ש ליישב ראיית רבינו יונה ניחא דכוונת רש"י הוא ג"כ כזאת דהיכא דלא שמתוהו חיישינן לצררי דוקא וכמ"ש רבינו יונה. ור"ל ולא משום פרעון רק לצררי ולאשמעינן דאפי' בתוך הזמן חיישינן וזה שפסק כר"ה וחיישינן לצררי דוקא וכמ"ש רבינו יונה. ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש כפי' הרשב"ם. נראה דגירסתו דזכר והילכתא בוי"ו דמשמע דמלתא אחריתא היא דקאמר והילכתא כר"ה. וקשה לי' לרש"י כיון דכבר שלחוהו מתם שמתוהו כו' ולמאי שלחו אם לא לפסוק הלכה כן דשמתוהו הוי כמו שחייב מודה. ולמאי קאמר שוב והילכתא. לזה מפרש דהיכא דלא שמתוהו חיישי' לצררי ור"ל כשיטת רבינו יונה כמ"ש. אמנם הרמב"ם גורס הלכתא בלא וי"ו ולפ"ז קאי אהאי דשלחוהו מתם דהיכא דשמתוהו הילכתא כר"ה. ועפ"ז מחלוקת הרא"ש ור"י תלי' בגירסת הספרים שם בערכין עכ"ל הטהור. ודפח"ח. והגאון מוהר"א אבלי קילס את דבריו בתשובתו [ולענ"ד צ"ע דהגמ' יפסוק הלכתא כרב הונא בטעמא דצררי לאפוקי טעם דפרעון דלא הוזכר מ"ד דסבר הטעם דפרעון. ע"כ לענ"ד דזה נכון ברש"י דעוד בא הגמ' לאשמעינן בוהלכתא כר"ה אך לאפוקי טעם דרבא דעמוד ב' דוק בתוס' שם ע"כ אין ראי' מרש"י דרש"י יסבור כרבינו יונה] ועי' מהרש"ל שם בב"ב מ"ש בזה. ועי' לח"מ פי"ב מה' מלוה ה"ב ד"ה ואפי' דנראה דאשתמיטתי' פי' הרשב"ם בב"ב דף קע"ד הנ"ל ע"ש

תוס' ד"ה אמר ר"נ כו' גבי הא דתנן מי שמת והניח אשה ובע"ח כו' עכ"ל בספר ק"א דחה ראיית התוס' דהתם היינו טעמא כמו שפרש"י משום דלא הוי בחזקת יתומים כיון דהוא ביד הנפקד או ביד הלוה ע"ש. והנה המעיין שם יראה דרש"י לא כתב כן אלא לענין דאין לו דין מטלטלין דיתמי. ובהא דאמר ר"ע שם שכולן צריכין שבועה פי' באמת מטעם הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ובאמת כבר תמה בדו"ח שם דכיון שהם ביד אחרים ולא זכו היורשים. לא הוי כגובה מהם שיהי' לזה דין מטלטלין דיתמי אלא דהוי כגובה