הפלאה שבערכין קו

והנה בחידושי הרשב"א בגיטין דף נ' הכריח דמתני' ע"כ מיירי לענין נזקין בקטנים. וע"ז קאי הא דסיים במתני' מפני תיקון העולם דבגדולים לא תקנו גבי נזקין לגבות מזיבורית ע"ש וא"כ לפ"ז מוכח דמתני' איירי גם בקטנים ומיושב קושית הק"א אמנם דעת הרמב"ם הובא בש"ך חו"מ סי' ק"ח ס"ק מ' דאף בגדולים אינו גובה אלא מן הזבורית ע"ש ולשיטתו ליכא הכרח דמיירי מתני' גם בקטנים כמובן ע"ש היטב

איברא בעיקר קושית הק"א נעלם ממנו דברי התוס' כתובות דף פ"ז ע"א ד"ה מנכסי שעמדו בזה ותירצו דלא ניחא לי' לאוקמי ההיא דאין נפרעין מן הזיבורית בגדולים דלא נפשוט הא דבעי עלה בהנזקין יתומים שאמרו קטנים או גדולים ע"ש. ובמהרש"א שם נתעורר אהא דפרכינן הכא ממתני' דשום היתומים דלוקמי בגדולים והניח בקושי' וע"ש בפ"י שהאריך בזה ועי' דו"ח להגרע"א מ"ש בזה ולא ראה דברי הדרישה שכתבנו לעיל. ויעויין בשעה"מ פ"ה מה' מלוה שהקשה על שיטת רש"י דרבית ע"י שליח ישראל מותר א"כ יש לאוקמי כל הני בפשיטות בבע"ח ישראל ובמלוה ע"י שליח וכבר קדמו המהר"ם שי"ף בקושי' זו סוף פ' איזהו נשך ע"ש ועי' מהרי"ט ח"א סקמ"ד. ועי' מי נפתוח בקדם לעין אות מ"ז בישוב קושיא זו. ועי' שיורי קרבן ריש פ' הנזקין מ"ש בזה ע"ש ובירושלמי פ"ט דכתובות ה"ח. וב"ד גובין רבית תיפתר שערב לו מן הנכרי וע"ש בק"ע. ועי' ב"מ דף ע"א ע"ב ובנימוקי יוסף שם ע"ש היטב ועי' שער המשפט סי' ק"ל ס"ק ג' ע"ש שהאריך בזה

גמ' מעיקרא מ"ט לא אמר ר"פ כו' ר"ה בדר"י אמר כו' לכאורה משמע דר"ל בתר דהדר לית לי' כלל כל הני טעמא ומזדקקינן לנכסי יתמי בכל גוונא. וא"כ למה דקיימ"ל דהילכתא כר"נ בדינא כמ"ש התוס' הדין נותן להזדקק לנכסי יתמי בכל אופן. וזה לא ניתן להאמר. דאנן לא מזדקקינן לנכסי יתמי רק בשמתוהו או בשחייב מודה או מת תוך זמנו כמבואר בח"מ סי' ק"ט ע"ש. ועוד אמאי הדר ר"נ משום הך דיתמי דאכלי דלאו דידהו. הא זה לא שייך בחשש דצררי דבזה לא אכלי דלאו דידהו אמנם הדבר ברור דרק טעמא דרב פפא קאי לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. אבל טעמא דר"ה בר"י לא קאי כלל לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. אבל טעמא דר"ה דבאמת גם בתר דהדר ר"נ ס"ל ג"כ הך טעמא דצררי וכן משמע מפרש"י לקמן ע"ב ד"ה רבא אמר הא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר. משמע דס"ל דלא קאי רבא לפרש טעמא דר"נ מעיקרא. רק אעלמא קאי. וא"כ גם ר"ה ברי' דר"י. אעלמא קאי ולא אר"נ. וכן מבואר להדיא ברשב"ם ב"ב דף קע"ד ע"א ד"ה ר"ה בר"י דר"י אמר לעולם יתמי בני מעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין יתמי דאכלו דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו. אלא היינו טעמא כו' אימר צררי אתפסי' ע"ש היטב הרי להדיא דגם ר"ה ס"ל הך דיתמי דאכלי דלאו דידהו ומ"מ חייש לצררי. ורק טעמא דר"פ נדחה מטעם דיתמי דאכלי דלאו דידהו וכ"ז ברור. ועי' היטב בסנהדרין דף ל"א תוס' ד"ה חייביה ר"נ ע"ש ודו"ק

גמ' א"ב בשחייב מודה. הקשה בק"א לשיטת הרמב"ם שפסק אם מת תוך הזמן נזקקין לנכסי יתומים קטנים. א"כ מדוע לא קאמר הך א"ב כשמת בתוך הזמן ע"ש מה שכתב בזה. ואשתמיטתי' דברי התוס' ב"ב דף ה' ע"ב ד"ה ואפי' שכתבו ואין להביא ראי' דקאמר מ"ב דר"פ ור"ה ולא קאמר א"ב כגון דמית לי' תוך הזמן דלר"ה גבי. דהא ר"פ ור"ה אמר בשמעתין דלית להו חזקה דר"ל. ועוד דבכמה מקומות יכול למצא א"ב טובא ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים עכ"ל

ויעוין בלח"מ ריש פי"ב מה' מלוה שהקשה לשיטת הרמב"ם אמאי לא תירצו הגמ' כשהקשו לר"א מכל הני דלעיל דמיירי דמת תוך הזמן ע"ש שנדחק ולא זכר שבאמת התוס' ב"ב הנ"ל הוכיחו מכח זה דאפי' בתוך הזמן אין נזקקין ע"ש. אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם ע"ז דלא קשי' דניחא לי' לתרוצי אליבא דר"ה ברי' דר"י דמפרש התם טעמא דמילתא ר"ל ורב הונא ברי' דר"י לית לי' חזקה דר"ל] וממילא נמי שמעינן לשמת תוך זמן כיון דקיימ"ל כר"ל. אלא דרויחא לי' נקט עכ"ל

ויעוין בקצה"ח סי' י"ג ס"ק א' שכתב וקשיא לי משקלא וטריא בערכין. בטעמא דאין נזקקין חד אמר משום צררי וחד אמר משום שובר. תיפק לי' משום דקטן בפניו כשלא בפניו כו' וכן מהא דכתבו הפוסקים דבתוך זמן נפרעין מנכסי קטנים. הא אין פוסקין שלא בפניו ע"ש. ועי' סנהדרין דף ל"א ע"א תוס' ד"ה חייביה ר"נ ע"ש ועי' ב"י חו"מ סי' כ' בב"ה שם ודו"ק: