הפלאה שבערכין קד

דעולה מכפרת על עשה אבל שלמים לא אתי לכפרה כלל דהא כתב הרמב"ם בספ"ג מה' מעה"ק דבעולה מתודה בסמיכה ובשלמים אינו מתודה עכ"ל ע"ש וזה ליתא. והנכון כמ"ש. ובזה מיושב ג"כ קושיתו על הרמב"ם שם ע"ש וכמובן]

שוב מצאתי בתוס' בבא בתרא דף מ"ח ע"א ד"ה יקריב שכתבו אבל נדר או נדבה אינן מכפרין והא דקאמר ניחא דתהוי לי' כפרה היינו ממה שנדר שאם לא ישלם נדרו עונו ישא ע"ש ובזה דברי התוס' בשמעתין אתיין כהוגן ופשוט

סליק פרק חמישי בעזרתו ית"ש ויתעלה. פרק ו

תוס' ד"ה שום וא"ת אמאי נקט יתומים אפי' כ"ע. עי' חו"מ ריש סי' ק"ג ששם מבואר דעת הרמב"ם דדוקא ביתומים בעינן שלשים יום. אבל כ"ע אף דבעינן הכרזה מ"מ א"צ שלשים יום ע"ש. ולפ"ז א"ש קושי' התוס' בפשוטו ועי' מ"ש לקמן ועי' שער המשפט סי' קי"ד ס"ק א' מ"ש ליישב קושית התוס' בשמעתין ודבריו נכונים ע"ש היטב. וז"ל הירושלמי פי"א בכתובות ה"ו תמן תנינן שום היתומים שלשים יום. ולמה שלשים כדי ליפותי כוחן של יתומים ויכריזו יותר. עד שלשים את מיפה כוחן מכאן ואילך את מריע כוחן. [פי' דלמא יחזרו הלקוחות כשיראו שנפסקו היורשים ליקח] ואמור אף בהקדש כן. שניא היא הקדש את תופס ראשון ראשון [פי' ולא יוכלו לחזור] ויכריזו לעולם די' להקדש שיהי' כפלים כהדיוט. הרי מבואר להדיא כשיטת הרמב"ם ודלא כתוס'

תוס' ד"ה בשעת הוצאות פועלים כו' הרמב"ם בסוף פ"ד מה' ערכין העתיק בבקר בשעת הכנסת הפועלים ובערב בשעת הוצאות הפועלים וזה כפי' התוס' עי' תוי"ט. ובסמ"ע סי' ק"ט ס"ק ב' נדחק להוציא ממשמעות לשון הרמב"ם דס"ל כשיטת התוס'. ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם הנ"ל דמבואר להדיא דדעת הרמב"ם הוא כשיטת התוס': היא יפה כו' עי' היטב בסמ"ע תוס' ד"ה כך סי' ק"ט ס"ק ה' ומסתימת דברי התוס' הכא משמע כמ"ש שם הש"ך דבכל ענין א' היתומים לסלק לבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול לומר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי ע"ש. וחידוש בעיני שלא זכר הש"ך כלל דברי התוס' הללו וזה פשוט

דף כ"ב ע"א רש"י ד"ה קולפי טאבי כו' בין יתומים בין הקדש. עי' הגהת ר"ב רנשבורג שכתב דר"ל בין שלשים דיתומים בין ששים דהקדש דאמר ר"מ רצופין אמר וסובבין דברי רש"י על מלת רצופים שהזכיר ודבריו נכונים וזה דלא כמ"ש הלח"מ בסוף פ"ג מה' ערכין. ע"ש

גמ' אין נזקקין לנכסי יתומים. פי' כל הראשונים דהיינו יתומים קטנים ועי' ב"ב דף ה' ע"ב תוס' ד"ה ואפי' דמשמע דהי' להם הגירסא בהדיא יתומים קטנים ע"ש. ומצאתי בירושלמי בגיטין פ' הנזקין ה"ב ששם באמת הגירסא להדיא יתומים קטנים ע"ש

גמ' אי לכתובת אשה משים מזוני. ופירש"י דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהם והוי פסידא דידהו. ובירושלמי פ' הנזקין ה"ב איתא וי"א אף לכתובת אשה. אמר ר' ינאי מפני מזונות אמר ר"מ מאן חש למזונות ר"ש. דר"ש אומר במגבה הדבר תלוי. מאי כדין. מפני חינא כו' עי' פי' פ"מ ע"ז בפ"ט דכתובות ה"ז. ואין לדבריו שחר כאשר יראה המעיין. ובק"ע גרס דר"ש אומר במזונות הדבר תלוי. ופי' דאית לי' לר"ש בכתובות דף צ"ז מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד. מן האירוסין. לא תמכור אלא בב"ד. ודבריו המה במחילה מכת"ר ג"כ אינם נכונים. דמה ענין הך דר"ש להאי דהכא. דהתם טעמא דר"ש דמוכרת למזונות שלא בב"ד שא"א לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה ב"ד וכפי' רש"י שם. אמנם אנא אשכח מרגניתא תחת דבריו ע"פ מ"ש הריטב"א שם בשם רש"י דמן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות. ויכטרו היתומים ממזונותי' כשתגבה כתובתה. ולפיכך אין ממתינים עד שימכרו בב"ד. אבל מן האירוסין שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ע"ש ועי' ש"מ שכתב דמ"ש ברש"י שלפנינו שלא תתענה הוא פי' רש"י במהדורא קמא. אבל במהדורא בתרא פי' רש"י כמ"ש הריטב"א דמוכרת לכתובתה כדי שתפסיד מזונות. והן הן כונת הירושלמי מאן חש למזונות ר"ש. דאמר במזונות הדבר תלוי [כגי' הק"ע והיינו