הפלאה שבערכין קא

דגניבה ואבידה לא הוי נדבה וליכא לאוקמי בכה"ג כמובן. וע"פ האמור אין אנו צריכין לעשות פלוגתא בין הירושלמי ותלמודין. דהא דאמרינן בירושלמי דאיסור חמור חל על איסור קל היינו לענין גניבה ואבידה דבזה חייב באחריות אף בשאמר שניהם. ובתלמודין לא קאמר רק אם מת דאינו חייב באחריותו וכמ"ש לעיל וכל זה ברור ונכון בס"ד

תוס' ד"ה אמר ר"ח וכו'. והכי איתא בפ"ק דר"ה כו' נראה בכוונתם דהביאו ראי' דגם באמר דמי שור זה עולה דאינו חייב באחריות אע"ג דאמר דמי. מדאמרינן פ"ק דר"ה דנדר הוא דאמר עלי ונדבה דאמר הרי זה. משמע דלא הוי נדר באופן אחר רק באומר עלי דאם אמר זה אע"ג דאמר דמי שור זה הוי נדבה. וכן פי' בק"א והוא פשוט דלא כמ"ש הצ"ק ע"ש. ומ"ש התוס' והא דתני במתני' שור זה כוונתם דלמה נקט כלל בסיפא דמתני' שור זה עלי וצריך לאוקמי כולה מתני' בדמי ולא נקט במתני' באומר הרי עלי דחייב באחריות. וברישא הי' לו להשמיענו באמת אפי' אמר עלי כיון דאמר זה פטור מלשלם כקושיתם לזה כתבו דרבותא אשמעינן דאע"ג דאמר זה כיון דאמר עלי חייב באחריות והיינו באמר דמי וזה פשוט והק"א לא דק בזה וכתב מה שכתב ע"ש

תוס' ד"ה והא כו'. וצ"ל דה"פ רישא כי הוה אמר יקדיש כו' ר"ל כמו שאמר יקדיש שור לדמיו והיינו דבאמר דמי שור זה עלי עולה הוי כמו שאמר יקדיש שור לדמיו

בא"ד פי' מדאמר יקדיש כו' צ"ל דאמר

תוס' ד"ה אע"פ שחלטו כהן כו'. דכי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה כו' חייב להעמיד לו אחר עכ"ל. הקשה במחנה אפרים בה' שכירות סי' ו' דהא כל היכא דהבית קיימת אע"פ שלקחוה עכו"ם ואינו יכול לדור בה הוי פסידא דשוכר ע"ש שנדחק בזה. ונראה דהתוס' לשיטתייהו אזלי בב"ק דף מ"ה ע"א ד"ה השתא שכתבו שם דשור הנסקל אע"פ שתפסוהו ב"ד מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר יעו"ש היטיב. וא"כ ה"נ מה שחלטו כהן הוי היזק ניכר וכאן שע"י פשיעת המשכיר הוא שנחשד בגזל אינו יכול לומר בזה הרי שלך לפניך וזה ברור

הגה"ה לענ"ד אינו ברור כ"כ דהתם שאני שב"ד תופסים אותו אבל הכא הכהן אינו תופס רק שהחליט ואינו דומה להתוס' בבא קמא הנ"ל וזה פשוט ודו"ק. ע"כ הגה"ה מהרב דלוקניק]

בא"ד כגון דאמר לו בית זה כו' והא דאמרינן בסיפא נתצו חייב להעמיד בית אחר דמשמע אע"ג דרצה להפסיד שכרו אינו מועיל. אלא צריך להעמיד לו בית אחר אף דלא השכיר לו אלא בית זה. היינו טעמא דהוי כאלו נתצו בידים. כמו שפי' רש"י לעיל דמזלי' דמשכיר הוא דחשיד על הגזל אבל היכא דהבית בעין אע"ג דאסור בהנאה אומר לו הרי שלך לפניך כיון דאמר לו בית זה וכן פי' בק"א. ועי' ער"ע שהשיג על הש"ך ביו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה שכתב דש"ס דילן בערכין יש לאוקמי בבית סתם. והשיג עליו מדברי התוס' דשמעתין שכתבו דמיירי בבית זה. ולא ראה דברי הש"ך בנקודת הכסף שהעלה דלא כתוס' ע"ש. אמנם מ"ש הנקודת הכסף שם דהברייתא דערכין ס"ל דבית מנוגע מותר בהנאה ע"ש אגב שיטפי' לא עיין היטיב. דבתוספתא פ"י דב"ק חשיב בית ונתנגע בהדי שאר איסורי הנאה יין ונתנסך חמץ בפסח. שור הנסקל. הרי מבואר דבית המנוגע אסור בהנאה. והיינו הך תוספתא דמייתי בתלמודין. ומה שנרשם במסורת הש"ס תוספתא דב"מ פ"ח ליתא דשם ליכא הא דהביא הכא אם נתצו חייב להעמיד לו בית אחר ע"ש היטב וכ"ז ברור ועי' רמב"ם פט"ז מה' טומאת צרעת ה"א ובכ"מ שם ועי' בירושלמי פ"ג דערלה ועי' שם במל"מ ודו"ק

דף כ"א תוס' ד"ה הכי קאמר כו' וזה לשון התוספתא כו' ומעלה שכר להקדש עכ"ל. דבריהם סתומים דהא כתבו לעיל דהכי פריך היכא מצי מקדיש לענין דמעלה שכר הא אינו ברשותו. והוא מבואר בתוספתא דאם הקדישה השוכר מעלה שכר להקדש. שוב מצאתי בש"מ בכתובות נ"ט שהביא לשון התוספתא עמד השוכר והקדישה כו' מעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש ע"ש וא"כ א"ש דהכא פריך היכא מצי מקדיש שכר הבעלים הא אינו ברשותו וע"ש היטב בש"מ ובש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה ודו"ק: