הפלאה שבערכין ק

דף כ' ע"א גמרא ואי ס"ד אמדוהו מאליו הוי אומדנא הא אמיד וקאי. אע"ג דלעיל י"ח ע"א בתוס' ד"ה שיתן כתבו מכח זה דיש שום קרא דבדמים אזלינן בתר שעת נתינה מ"מ ממילא מוכח מהאי קרא דאומדנא דמאליו לאו כלום הוא וזה פשוט ובספר ק"א נתקשה בזה על מגן

גמ' שהנדרין חלין על בהמה חיה ועוף ר"ל דאפי' על אלו חל נדרים וכ"ש על טואנ"ד ובק"א נדחק בזה חנם

גמ' הב"ע כשעמד בדין. הנה שיטת הרמב"ם בפ"א מה' ערכין הכ"א הוא תמוה בזה. וע"ש בלח"מ שם שהאריך ועי' תוי"ט מ"ש בזה. וזה לשון התורת כהנים פ' בחוקותי. והעמידו לפני הכהן להוציא את המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו העמדה יש לו הערכה ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה. יכול אפי' אמר ערך פלוני זה עלי ומת יהי' פטור ת"ל יערכנו אפי' מת ופי' בקרבן אהרן דאפי' מת זה הנערך אחר שאמר זה ערך פלוני עלי כיון שהי' חייב בשעה שנתחייב בערכו יערכנו אחר היותו מת יעו"ש. הרי מבואר להדיא כמ"ש הראב"ד. ולזה כיון הראב"ד במ"ש והכי איתא בספרא. ומדברי התוי"ט משמע שהבין בכוונת הראב"ד דהכי איתא בספרא דרשא דהעמדה והערכה אגוסס ע"ש היטב ולא ראה גוף דברי הספרא. גם הלח"מ מהנראה שלא ראה את הספרא בזה ע"ש. אפס דמשטחיות לשון הסמ"ג בה' ערכין משמע שהי' להם גירסא אחרינא בשמעתין ע"ש

תוס' ד"ה דמי עלי כו' אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישמוהו ב"ד כו' יש לעי' למ"ש התוס' לעיל י"ח ע"א דבנודר איכא קרא דאזלינן בתר נתינה, א"כ עדיפא הוי לי' למימר דבנודר גזירת הכתוב הוא דאזלינן בתר נתינה גם יש לתת טעם מדוע מאנו התוס' ולא ניחא להו כמו שפי' רש"י הכא הלא דבר הוא

תוס' ד"ה ת"ר כו' אמאי לא פריך אמתני' רצונם לעיל דף י"ט ע"ב

תוס' ד"ה ואין נידונין כו' דמשמע לי' ולא לאחר ר"ל ולא לאחר היינו מ"ש אח"כ דגבי ערכין נידן בהשג יד ולא גבי נדר והכל חדא מילתא הוא וזה פשוט והגהות הצ"ק הוא בחנם ועי' בלח"מ פ"ג מה' ערכין ה"ט ע"ש

ע"ב גמרא מ"ד כיון דלא אמדוהו כו' הקשה בתוי"ט מדוע השמיט הרמב"ם בסוף פ"ק דה' ערכין הך רבותא ע"ש מ"ש בזה ודבריו לא נהירין. והנכון בזה מ"ש הק"א. דכל השקלא וטריא אזיל למ"ד מע"פ אין גובה מיורשים רק דחשיב כשטר משום דעמד בדין והוי שפיר רבותא אע"ג דלא אמדוהו אפ"ה הוי הך העמדה בדין כמלוה בשטר וגובה מיורשים. אבל לדידן דקיימ"ל דמלוה ע"פ גובה מיורשים ליכא רבותא כלל אע"ג דלא עמד הנודר בדין מ"מ כיון דנידר קיים גובין כשאר מלוה ע"פ וזה נכון. והא דכתב הרמב"ם שם לעיל גבי ערכין דאם לא עמד בדין פטור. היינו שהנערך לא עמד בדין וכמ"ש הלח"מ וזה ברור ומ"ש בזה הק"א לא נהירין ודו"ק

גמ' ל"ש כו' אבל אמר שור זה עלי עולה כו' אינו חייב באחריותו כו' הקשה בצ"ק א"כ למה לי' לאוקמי' בר"ה דף ו' ע"א אמר ולא אפריש בנדבה כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאינו חייב באחריותה לוקמי דאמר הרי זו עלי עולה סתם דנמי אינו חייב באחריותה דעלי להביא קאמר כדאמרינן הכא והניח בקושיא וקושיא גדולה היא ובספר באר אברהם הביא שם בר"ה קושיא זו בשם מח"ל ביתר ביאור והניח בצע"ג ע"ש. והבאר אברהם תירץ ע"פ הירושלמי שם בר"ה דאיתא שם דאם אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל. וא"כ לא ס"ל להירושלמי הא דערכין אלא דחייב באחריות כשאמר שניהם לפ"ז הסוגיא דר"ה אזלי אליבא מאן דמחייב באחריות ע"ש והדוחק מבואר למעיין

אמנם כן למ"ש לעיל דף ו' ע"א בשם הלב אריה דהא דאמר ר"ח באומר שור זה עלי ומת אינו חייב באחריות דוקא מת הוי דינא הכי כיון דאמר זה לא התחייב עצמו אלא בשור זה כ"ז שהוא קיים ועלי להביאו קאמר. וכיון שמת השור פטור כיון שכבר אינו בעולם. אבל בנגנב או נאבד כיון שהשור הוא בעולם מודה ר"ח דחייב באחריותו דהא אמר עלי ומוטל עליו להביאו כיון דהוא קיים בעולם. ואם אינו יכול להביאו מחוייב ליתן אחר תחתיו וע"ש לעיל שהארכתי בזה בעז"ה. ועפ"ז נתיישב בטח קושית הצ"ק והמח"ל דכיון דחייב מ"מ באחריות