ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. פשט כשנגלה עליהם הקב"ה היו יראים מאד פן יוזקו. כמ"ש מות נמות כי אלהים ראינו. וכשראו שלא שלח ידו אליהם ושלא הזיקם קבלו פני שכינה בלא שום היזק. אז ויאכלו וישתו ומתוך שמחה גדולה ויחזו את האלהים ונתחייבו מיתה והמתין הקב"ה עד אחר מתן תורה שלא לערבב השמחה: