הדר זקנים על התורה, שמות כ:ח

זכור את יום השבת. לפי שהזהיר שלא יכבד מאומה כי אם הקב"ה. מ"מ תכבדו השבת כי זה כבודי שכן אתם מעידים שבראתי העולם ונחתי בשביעי כדמפרש ואזיל:

זכור את יום השבת. זכרהו על היין. לפי שמצינו זכירה גבי יין דכתי' נזכירה דודך מיין. וכתיב זכרו כיין לבנון. נאמר כאן זכור לפי שמדבר על מעשה ישן ושייך לומר ביה לשון זכירה כדכתיב אל תזכור לנו עונות ראשונים. אבל בדברות אחרונות נאמר שמור. שמדבר על יציאת מצרים. כדכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והוי מעשה חדש ושייך לומר עליו שמור. ולכך תקנו בקידוש שבת לומר זכר למעשה בראשית. דמעשה כתיב בדברות ראשונות. וכתיב בדברות אחרונות זכר ליציאת מצרים. וכן הנהיג ה"ר אהרן לומר בברכת מעין שבע זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים בחתימת הברכה. דכמו שצריך להזכיר שתיהם בקידוש. כך יש להזכיר בתפלה. ג"ן. ויש במדרש שלפיכך כתיב בדברות ראשונות זכור. ובאחרונות שמור. משל לאחד ששלח בנו לחנוני ומסר לו צלוחית. ונתן לו לקנות שמן איסר אחת אבד האיסר ושבר הצלוחית. חזר לאביו וספר לו קורותיו. מסר לו עוד איסר וצלוחית אחרת. וסרט לו סריטה אחת באזנו. ואמר לו שמור האיסר וזכור על מה שסרטתיך כך הקב"ה בתחלה אמר להם זכור את יום השבת. ובא מקושש וחללו ונהרג זו דוגמת הסריטה שבאזן. ולכך כתיב בדברות אחרונות שמור. וזהו שייסד הפייט זכירה ושמירה עדיו תנוכה לשון תנוך אזן:

זכור. פ"ה זכור ושמור בדיבור א' נאמרו והטעם שבדברות ראשונות נאמר בלשון עשה ובאחרונות בלשון לאו דהיינו שמור ולכך נאמרו בדיבור א' והיינו מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים לכך נאמרו בדיבור א' וזהו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי: