העמק דבר על במדבר ו:יב

והזיר לה׳. מעתה יהי נזהר ביותר להפריש אותם ימי נזרו לה׳. ולא כיום הנדר שיכול להיות שהזיר עצמו מחמת כעס או שירא מיצה״ר כמש״כ. אבל לא חשב להפריש עצמו לתורה ועבודה. ע״כ קרה לו הסיבה. מעתה יהא בישוב הדעת לה׳:

והביא וגו׳. מבואר דמתחיל למנות גם עד שלא הביא האשם [אלא דפליגי הרמב״ם והראב״ד אי דוקא דמכ״מ יביא אשמו למחר. הא אם לא הביא כלל מעכב כמשמעות לשון הגמ׳ נזיר ד״ס והא בעי אשם. או שאינו מעכב כלל. וק׳ הגמ׳ אינו אלא אשיגרת לישן מסוגיא דנדה גבי מצורע. והדברים עתיקים]:

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. לא משום שגלח. דא״כ אינו סותר אלא ל׳ יום. אלא כל ימיו יפלו מחמת סתירת הטומאה: