העמק דבר על במדבר כז:כב

ויקח וגו׳. כ״ז מיותר שהרי כתיב ויעש כאשר צוה. וכקושית הגמ׳ סנהדרין דמ״ב סע״ב עשי׳ בהדי׳ כתיב כו׳. אלא משום ששינה באמת מסדר שאמר ה׳ מתחילה סמיכה ואח״כ העמדה. ומשה עשה להיפך. מש״ה כתיב כאשר צוה. היינו בקבלה הי׳ כך וכיב״ז בסוף ס׳ שמות ובס׳ ויקרא ח׳ ה׳ ע״ש. וא״כ לא הקדים הקב״ה סמיכה אלא לסמוך כאיש אשר רוח בו. שאע״ג שהוא ראוי לכך מ״מ נצרך לסמיכה להשיג סיעתא דשמיא כמש״כ. אלא שלא מהני סמיכה אלא למי שראוי לקבל ברכה זו. היינו לאיש אשר רוח בו. ומזה נקיש סמיכה להוראה דלא מועילה אלא לראוי לזה: